אמר לעצמו שהשבוע כבר צריך לקרות משהו סוף-סוף ושזה לא יכול להימשך ככה. יש גבול. ואחר כך קינח בממחטת בד את קצות האצבעות שהשחירו מהדפדוף בעיתון, מתעלם במופגן ממוטי, הבן הרשע של מנחם זיכרונו לברכה, שמאז הלך לאן שהלך ניתנה הרשות למזיק להזיק ואין עוד שום כבוד או מילה טובה או "שוּלֶם-עלייכם ר' יוּדֶה", ובטח ובטח לא מעריב-אחרון-חינם. וחוץ מכמה שינויים שרק בגללם מנחם עושה עכשיו גלגול כפול בקבר - המון סוגי סיגריות ואפילו עיתונים ברוסית - גם אסור לדפדף רגע בעיתון, בסך הכול לעבור לפני מנחה על הכותרות ומודעות האבל.
ויוּדֶה, אף שהחליט להמשיך בזה כל יום, זכר למעשה בראשית, כבר נמאס לו מהמבטים האלה של מוטי, שנזרקים בכיוונו מבעד למשקפי שמש שאף פעם לא יורדים לו מהעיניים. נמאס לו מההשפלות היומיות שמחריפות מערב לערב, וכולן חלק ממלחמת ההתשה הזאת שניטשת לא רק על אופיו של הקיוסק, אלא גם על זכרו של מנחם וטוב לבו. ואם רק ירצה יוכל להפוך את מלחמתו זו למלחמת עולם כמעט נגד כל הדור השכחן הזה, שמחנה מכוניות על המדרכה וגורר אותן, כורת עצים ונוטע במקומם לוחות פרסומת, מדבר היי-ביי בפלאפונים, תוקע סככות פלסטיק בכל מקום והופך רחובות לאין מוצא.
 |
|
(צילום: יח"צ)
|
"פני הדור כפני הכלב," אומר ר' יודה בחצי צחוק חצי טרוניה לפיירברג, שיושב לצדו כבר תשע שנים בבית הכנסת ברחוב יפו, בדיוק מול הכניסה הצפונית לשוק - איפה שפעם נכנס ערבי עם מכונית ישר לתוך חנות עוגיות, וגם אם כולם דיברו על תאונה, הוא, יודה, יודע בסתר לבו שזה היה פיגוע ועוד איך, בדיוק כמו עוד כמה מקרים שגם עליהם הוא מספר לפיירברג בלחישות בין מנחה לערבית. כי למרות כל מה שמספרים בתקשורת הוא היה מסוגל לקרוא בעיתון האחרון שהיה מקבל ממנחם את האמת המוחבאת בין אוסף הידיעות התמימות, והיה אוסף אותה אות לאות כמו בתשבץ מסובך: על מחסור במנות דם בצפון ובקשה מהציבור לבוא לתרום, או על חלקי חילוף למטוסים שהגיעו משוודיה בשבוע שעבר, או על עסקת דלק בתיווך הטורקים, ואיך לא יבין מזה שהפעם העסק נגמר, ושכבר התקבלה ההחלטה במטבחון ובקבינט ובמטכ"ל ובכל המקומות שצריך, והפעם הולכים הכי רחוק שיש, ואולי אפילו מעבר לזה.
"עיניים להם ולא יראו," הוא אומר לפיירברג, "אבל אני למדתי כמה דברים בשבעים ושלוש שנים האחרונות, ואני רואה, בדיוק כמו שאתה ואני רואים עכשיו את הקופת-צדקה עומדת כאן על הבמה. חכה-חכה, עוד תגיע המכה, ואחריה, אח, המכה של בגין זיכרונו לברכה בעיראק תחוויר לעומת זה כמו כוס חלב. אז פני הדור כפני הכלב," הוא מסכם, מדבר על כולם ומתכוון בעיקר לבניו ששוב לא התקשרו אליו כבר חצי שבוע, "רק שהיום, לא עלינו, ירידת הדורות, פני הדור כבר במאחורה של הכלב."
וכשאתמול, לפני קהל קטן של ארבעה פועלים רומנים, חיקה היורש הלא טבעי של מנחם את יודה ממלמל לעצמו את הכותרת מ"מעריב", ודי בהצלחה חיקה אותו, יש להודות, אז כבר כמעט נגמר לו לר' יודה הכוח, ורק זכרו של בעל הקיוסק שעדיין חי בראשו והחדשות ששמע בצהריים ברדיו דחפו אותו שוב היום בכיוון העיתון. מהר-מהר הוא משנן עכשיו את הכותרות האדומות ושוקע בלי משים במאמר פרשנות ארוך, שמוכיח בבהירות שבעצם אין מה לעשות וגם שהעיתוי ממש לא מתאים.
הקונה שלידו, שאולי הוא פקח סמוי מהעירייה, משגע את מוטי בשאלות למה אין לו תעודת כשרות, וכשמוטי מציע, "הנה, אתה יכול לשאול אפילו את כבוד הרב כאן, חבר של אבא עליו השלום, יגיד לך שלא צריך שום תעודה כי הכול כאן סגור, בא ישר מהיבואן," מלטף יודה בהנאה לא מוסתרת את הזקן הקטן שהחליט לגדל לפני שנה וחצי, והוא עכשיו כרב פוסק שבאה לפניו סוגיית התרת עגונה, שהנה אפילו הלָכם-ולא-לו הזה נצרך לשאלת חכם. ובענווה הוא עונה שאולי על המצרכים לא צריך, אבל היום אין לך מקום בלי תעודה, ואפילו על חומרי ניקיון או מאכל כלבים כבר חזקה שיש תעודה עם חותמת, אז אפילו מחשש מראית עין בלבד צריך תעודה.
מיד מבטל מוטי את הדברים בכעס, שמה בכלל אנחנו שואלים את הזקן הזה שקורא פה עיתון כל היום בלי לשלם ואחרי זה עוד מדבר עם עצמו. והנה, הוא פונה שוב לספק טרדן ספק פקח, בוא אתי לחנות ממול ונברר את זה יחד.
עד שמוטי מצליח להיפטר מהביקורת הפתאומית, יודה כבר סוגר את העיתון ופניו לרחוב יפו, ועד מהרה הוא מתערבב בהמוני הירושלמים שרחוב הנביאים מלא בהם כמו פיתה מתפקעת שהכול נוזל מתוכה על הסנטר ועל החולצה - קוני קניות אחרונות, והשבים לבתיהם, ואחיות ורופאים בחלוקים לבנים שיצאו מ"ביקור-חולים" לעשן או לפטפט, והרבה חיילי מג"ב ושוטרים שעוצרים בדיוק עכשיו שני נערים ערבים ובודקים את תעודותיהם ומאמתים את הנתונים עם מכשיר קשר מטרטר.
"עיניים להם ולא יראו," ממלמל יודה לעצמו, שפתיו נעות וידו מיטיבה את המשקפיים הכפולים (למעלה רחוק, למטה קרוב) על עיניו, שרואות עכשיו מעבר לכל האנשים המתגודדים סביב שני הנערים חבורה גדולה שיורדת לה בשקט-בשקט על המדרכה הנגדית, כל חבריה משופמים ולכולם נעליים שחורות מבריקות ופניהם אל רחוב יפו, ואין פוצה פה ומצפצף ולך תדע. וליתר ביטחון הוא מחליט להמשיך עד סוף הנביאים ולקחת ימינה בפינס, ככה יגיע אל בית הכנסת מאחורה ולא יצטרך להידחף ולהיכנס לתוך ההמון מהשוק, שקונה בהתלהבות עוד ועוד סופגניות שנשלות מאגם השמן הסמיך שצפו עליו והן נמכרות עם המון אבקת סוכר וטיפת ריבה.
בבית הכנסת כבר עומד ד"ר נחמן לפני התיבה וגורס בפיו את פסוקי "אשרי יושבי ביתך", ועד שמצליח יודה להשתחל למקומו הקבוע, מגיע ד"ר נחמן אל מחצית הקדיש והולם ביד חזקה בסטנדר ומזכיר להוסיף על-הנסים-ועל-הפורקן. וכמו להכעיס, בדיוק היום פיירברג איננו, בוודאי נסע להדלקת נרות אל הבת שגרה בגילֹה וכל ערב מתקשרת לספר אם ירו או לא, כי ממה שמספרים ברדיו אי אפשר להבין כלום.
עכשיו יודה כבר מתלבט מה יעשה בין מנחה לערבית, כי עדיין נשארו כמה דקות, גם אם שמשון הגבאי ידליק תכף נר חמישי ויגנוב שלוש דקות מהשיעור הקצר במשניות, מסכת חולין, שיעור שמעביר ר' אברום, שהוא כמו בעל בית בבית הכנסת וגם שכן קרוב שמתגורר כבר כמעט שמונים שנה באותו בניין.
עליו מספרים שעוד לפני שידע לומר את שמות שמונה אחיותיו ידע לקרוא את השעה בשעון השמש הקבוע בקיר שמעל לפתח בית הכנסת, ושגם היום הוא עוד מכיר בעל פה את שמות כל המשפחות במחנה-יודה ויכול לומר אותם כסדרם לפי האל"ף-בי"ת או לפי האבא או לפי מיקום הדוכנים ממזרח למערב, וגם, אם תרצו, לפי סוגי הדוכנים - מהירקות והבשר ועד לשימורים ולכלי הפלסטיק - וכל זה אף על פי שכל עשרים ושבע השנים האחרונות הוא כבר לא משגיח בשוק, וגם זה לא בגלל חולשה או זקנה. ר' אברום כבר בן שבעים ושמונה, בלי עין הרע, אבל הדיבור המהיר שלו והמטר שמונים וארבע שצמחו לו משעות של עמידה על קצות האצבעות מול שעון השמש מורידים לו כמו כלום עשרים שנה, ורק בגלל בעל באסטה אחד שנתפס מרמה במשקל ור' אברום ברוב רחמנותו הסתפק באיום שאם עוד פעם אחת זה יקרה הוא יכול לשכוח מהרישיון - ובלי רישיון אתה יכול מקסימום לעזור לנשים לסחוב סלים תמורת כמה גרושים - רק בגלל הרמאי הזה שהלך וסיפר עליו סיפורים לקרוב שלו שעובד בעירייה, היה ר' אברום בחוץ תוך שבוע וחצי, בדיוק בערב ראש השנה תשל"ד. ומספרים שעשה אז רעש גדול כל כך עד שחבר כנסת מ"המזרחי" רמז לו שיגיש שאילתא לשר הדתות מיד אחרי החגים, אבל ביום כיפור פרצה מלחמה ואחרי החגים כבר לא היתה שום שאילתא, רק ועדת אגרנט.
”בעוד לילה“, מאת ראובן טבול. בהוצאת ”ידיעות ספרים“.