"גם אתה צודק"

מעשייה חסידית ידועה מספרת על שניים שהתווכחו ובאו לרב שיכריע ביניהם. שמע הרב את דברי הראשון ואמר לו: אתה צודק. מיהר השני ופרש אף הוא טענותיו. חכך הרב בדעתו ואמר: גם אתה צודק. שמעה זאת אשת הרב והתפרצה בכעס: כיצד יתכן ששניהם צודקים? שמע הרב את דבריה ולבסוף קבע: גם את צודקת.

(צילום: כריכת הספר שניים יחדיו)

בספר "שניים יחדיו" מראה משה מאיר כי "גם אתה צודק" אינו רק סיפור חסידי אלא דרך חיים מעשית המאפשרת לאדם אחד להיות גם "דתי" וגם "חילוני" למרות הסתירה שבין העולמות.

קוראי הספר נקראים להצטרף למסעו האישי של משה מאיר, וליצירה פרי חיים שלמים, בה משורטטת דמותו של ה"דתי חילוני".

ה"דתי חילוני" מכונה בספר גם "הפילוסוף החסיד", כלומר: אדם אשר מצד אחד רואה את במציאות שלפניו חזות הכל ובוחן כל דבר בצורה שכלית וצרה, אך מאידך יודע גם "לשחק את המשחק" ולהמר על קיומו של אלוהים. להמר על מה ש"מעבר" להגיון.

הספר נע על קו התפר שבין שתי נקודות המבט: זו הצרה, המסמלת את הפילוסופיה ואת העובדות החותכות; מול זו הרחבה, המסמלת את החסידות, את ביקוש אלוהים ואת היכולת לבחור ו"להתאבד" על מה שאי אפשר להוכיח האם קיים או לא.

מי שיקשיב היטב יוכל לשמוע את פעימות ליבו של הרך הנולד, להתרגש עם לידתו האיטית והזהירה של ה"דתי חילוני", אך גם לחוש את חבלי הלידה ואת הקשיים; שכן אין לידתו זו באה בקלות.

לא אחת, במהלך הספר, ניתן לחוש כי הניסיון להכיל "שניים יחדיו" יכול להיות דחוק ומאולץ מדי. הקושי להצביע היכן עובר הגבול בין מחויבות וחוסר מחויבות הלכתית הוא דוגמה מובהקת לכך. גם אמירות, שיכולות להיתפס כמנותקות, על גבול ההרפתקניות, המדברות על חברה בה דיינים ושופטים יישבו זה לצד זה, מלמדות על התסבוכת שבחיבור הפכים.

"שניים יחדיו" לא נועד לרפרוף. הספר דורש קריאה מעמיקה מתחילה ועד סוף ולעיתים אף חזרה על פסקות לעיכול התוכן. עם זאת לקריאה הסדורה שכר בצידה: אט אט נפגש הקורא ברבים מיסודות ומקורות היהדות דרך זווית שונה ייחודית ומפתיעה, דרכו של ה"דתי חילוני".

את מה שרבים מעדיפים להכניס לקופסאות המוכרות ולשכוח מציב ספרו של משה מאיר בקדמת הבמה. כל אדם המעסיק את עצמו בשאלות של חירות מול ציווי ושל תרבות מול חיי הלכה ימצא בספר נקודות להזדהות עמוקה, או לחילופין, להתנגדות חריפה. חשוב להדגיש כי על אף שגיבור הספר הוא ה"דתי-חילוני", זה שבוחר לשלב בחייו גם מימד אמוני-הלכתי, אין ספק שגם "חילונים" ו"חילונים-דתיים" יוכלו למצוא בו את מקומם, או לכל הפחות להבהיר לעצמם את נקודות ההבדל בינם ובין ה"דתי חילוני".

את ספרו של משה מאיר קראתי בין צפת לתל אביב ובין שמירת שבת לחילולה. דומה היה שבכל מקום נהפכים דפים אחרים מול עיני ומתחברים בהתאמה להווייה המיוחדת בה אני, הקורא, שרוי: הכביש הסואן, רווי התאונות, הנע בין דתיות וחילוניות.

אחתום בגילוי נאות: זה חודשים ארוכים שאני מצפה בקוצר רוח לצאת הספר. אני, כרבים אחרים, אשר שרוי בתודעה אמונית מחד אך גם עמוק בהוויית התרבות החילונית לגווניה, קיוויתי למצוא מזור לקרע שבנפשי בדמותו של ה"דתי חילוני". במהלך הקריאה חוויתי עוצמות נדירות של התחבטות וחשיבה מחודשת, ובכל זאת, עם תום הקריאה נותרו בידי שאלות פתוחות רבות. עם זאת שהספר לא הביא לפתרון המיוחל שיביא להכלת ההפכים הרי שללא ספק הוא קידם אותי צעד נוסף ומשמעותי לעבר זהות שלמה יותר.

רק הזמן יגיד מה תהיה השפעתו הציבורית של הספר. האם מדובר כאן בפתיח לפרק חדש בכל מה שהכרנו עד עכשיו כ"דתי" ו"חילוני". האם יש לפנינו קריאה שתוביל לשינוי ממשי בהגדרת הזהות של רבים, או שמא מדובר בסך הכל בעוד אפיזודה, בעוד ספר הגות מעמיק שיוותר נחלתם של בודדים בלבד. יתכן שהאפשרות הראשונה נכונה ויתכן שהשנייה, ואולי, אולי "גם אתה, גם אתה, וגם את צודקים".

שניים יחדיו / משה מאיר, 206 עמ', בהוצאת מאגנס