הצעה למסלול: רכס שיירות

הצעה למסלול: רכס שיירות

איך מגיעים?
נוסעים בכביש ירושלים-תל אביב עד צומת שורש, פונים שמאלה (ימינה לבאים מתל-אביב) ונוסעים ע"פ השילוט לכיוון המושב בית מאיר. בדרך עוברים את הכניסה למושב שורש. כקילומטר לאחר מכן ישנו שילוט כתום המפנה לרכס משלטים (כאמור השם הוא רכס שיירות, השילוט שגוי). ניתן להחנות את הרכב ולצאת אל משלט 21,16 ברגל. מדובר בדרך נוחה ואורך המסלול הוא בן שעה וחצי. ניתן גם להגיע אל המשלטים עם רכבים. בחניון הקטן תוכלו למצוא מפה המכוונת אל המשלטים. בתצפית משלט 21- המערבי יותר, חפשו את שלט הברונזה עם שירו של חיים גורי "באב אל וואד" – הוא שער הגיא הנשקף מולכם.

על המסלול:
הנוף הנשקף ממרומי רכס שיירות מרהיב. אם עולים אל הרכס בשעות אחר הצהריים, יורדת שמש אדומה לכיוון מערב בשקיעה שרבים כבר אמרו עליה כי היא אחת היפות בארץ. מתחת למשלט 21 נדלקים האורות של כביש ירושלים-תל אביב, ו"אור כוכב ראשון", כבשירו של חיים גורי, "עולה מעבר בית מחסיר" – הוא "בית מאיר" של היום. הרכס שיפה בכל שעות היום ומשתנה משעה לשעה מסביר בצורה הטובה ביותר את הבעייתיות שהיתה במלחמה על הדרך לירושלים.
ממרומי משלט 21, או משלט 16, ניתן להבין עד כמה היה קל לפגוע בנוסעים בכביש. לא לחינם אמרו על המלחמה הזו כי מדובר ב"חזית ברוחב של כביש", מדובר היה על כביש ברוחב של שישה מטרים (שונה מאד מן האוטוסטרדה העוברת שם היום), משובש ומפותל אשר השליטה בו הכריע את כף המלחמה לכאן או לכאן.
ב-30 בנובמבר, יום אחרי החלטת החלוקה באו"ם, בה הוחלט לחלק את הארץ לשני חלקים – יהודי וערבי, ולתת ליהודים מדינה משלהם, החלה מלחמת העצמאות. אוטובוס שיוצא מנתניה לכיוון ירושלים נתקל במארב ערבי, ישנם שמונה הרוגים ובזה מציינים את תחילת המלחמה, יותר מאוחר נשרף המרכז המסחרי בממילא שבירושלים. ריקודי השמחה בערב קבלת ההחלטה פינו מקומם להתארגנות מהירה למלחמה לאחר שהצד הערבי החליט לצאת אליה מתוך אי הסכמה על החלטת האו"ם. מאחר ומדובר במדינה שבדרך, ללא צבא מאורגן, לובשת ופושטת המלחמה קונספציות שונות במהלכה. המערכה על הדרך היתה אחד הדברים שלא נצפו בתחילת המלחמה ועובר זמן עד שלומדים להתמודד אתה ולהסתכל עליה בעיניים נכונות.
כאשר מבין עבד אל קאדר חוסייני, מנהיג הכנופיות הערביות בהרי ירושלים כי בלי ירושלים מדינת ישראל לא תקום, הוא מחליט לצור עליה. בירושלים ישבו אז מעל ל-100 אלף יהודים, כאשר אוכלוסיית ישראל כולה מנתה אז כ-600 אלף יהודים (לעומת מיליון ושלוש מאות אלף באוכלוסייה הערבית). לעלות במלחמה על ירושלים, בה היה אז רוב יהודי, לא נראה כאסטרטגיה כדאית, הרבה יותר פשוט היה להטיל מצור על הדרך.
אז מונהגת שיטת הפזעות (פזעה = אזעקה), האומרת כי למשמע שתי יריות באוויר נזעקים כפריי הסביבה ויורדים לפגוע בעוברים בדרך. העומד על רכס שיירות יכול להבין את השליטה המוחלטת של הרכס על הכביש. כאשר עולים למשלט, רואים כאמור את המושב בית מאיר, בעבר היה זה הכפר הערבי בית מחסיר, נקל להבין כמה פשוט לצאת מן הכפר ובחיתוך מהיר להגיע לאזור המשלט. כל שצריך הוא לרדת מספר מטרים בין השיחים ולפגוע בקלות במכוניות העוברות למטה.
כאמור בתחילה לא הבינו את הבעייתיות שהולכת להיווצר וכי ירושלים הופכת להיות עיר במצור. בתחילה התארגנו מכוניות יהודיות לנסיעה בשיירה, אך דבר זה היה לעזר פסיכולוגי בלבד, מאחר שברגע שפגעו במכונית הראשונה, כל השיירה עצרה...
כאשר רואים שזה לא אפקטיבי מחליטים להצמיד "פורמנים" – כלומר מלווי נשק להגנה על השיירה. הבעיה היתה שהאנגלים שלטו אז בארץ ולא היה אישור לנשיאת נשק, על כן היה צריך להבריח אותו, והמלווים נהגו לפרק ולהחביא אותו במקומות שונים על גופם. זימרה פלד שהיתה מלוות נשק שכזו תעיד שנים אחר כך כי השיטה נתגלתה כלא יעילה במיוחד כיוון שפעמים רבות, כאשר הגיעו לאזורי סכנה גילו שהנשק כלל לא פועל...
הפיתוח הבא המשוריינים, או כפי שנקראו "הסנדוויץ'" משום שהיו מורכבים משכבת פח, עץ ושוב פח. רכבים אלו היו יחסית פחות חדירים לכדורים, אך מאד כבדים. את העלייה התלולה ניתן לעלות היום ב-70 ק"מ לשעה לפחות. ב-48' עלו אותה המשוריינים ב-15 ק"מ לשעה, מה שהקל על הפגיעה בהם. את רכבי המשוריינים שנפגעו ב-48' ולא הצליחו לעלות אל העיר ניתן לראות בצידי כביש ירושלים-תל אביב. ביום הזכרון נוהגים אזרחי מדינת ישראל להניח עליהם דגלי ישראל וזרי פרחים.
כאשר מבינים הערבים כי כעת קשה יותר לפגוע ברכבים הם עושים מעשה פשוט – מניחים מחסום על הכביש. כך שכשמגיעה שיירה של משוריינים אין לה אלא לצאת מהרכבים ולפנות את המחסום, ואז יורים עליהם, ושוב השיירה נעצרת, ושוב לא מגיעה אספקה לירושלים. כאשר מתחכמים ומניחים פורץ מחסומים כלומר, מעין משולש מתכת בקידמת המשוריין שאמור לפרוץ מחסומים בדרך, מניחים הערבים מוקשים בתוך המחסומים וכנגד זה כבר אין מה לעשות...
יונה גולני שהיה נהג שיירות, מספר כי כשהיו מגיעים במשוריינים ל"שער הגיא" החלה זיעה נוזלת מהם, זיעה של אימה. כאשר עומדים על רכס שיירות ניתן לראות את שער הגיא בבירור, זו נקודת המפתח של ההרים, המקום בו מתחיל הגיא ומכאן מבינים מדוע הסכנה מתחילה דווקא בנקודה זו, שכן מכאן והלאה הכביש נמצא בעמדה נמוכה, ברת שליטה מלמעלה.
כאשר מנסים להביא אספקה אל העיר, הולך המצב בירושלים והופך לבלתי אפשרי. מחלקים תלושים לקבלת אוכל, מפרסמים מתכון לקציצות חובזה – כלומר קציצות מעלי החלמית אותם אפשר היה לקטוף בשדות סביב, ועל אדם להסתפק ב-10 ליטרים של מים ביום, לכל צרכיו, מאחר שעבד-אל קאדר אל חוסייני פוצץ את משאבות המים שבדרך. אוכלוסיית ירושלים הופכת לרעבה, עייפה ומיואשת. המצב, כף נדמה אז, לא עתיד להשתנות.
ובכל זאת מגיע השינוי, הוא קורה לאחר שבסוף חודש מרץ ישנו אסון שנקרא "אסון שלוש השיירות". בשבוע אחד מנסות שלוש שיירות גדולות, מלאות כלי רכב ואספקה להגיע למחוזות שונים, וכולן נעצרות בדרך. ישנם הרוגים רבים והאספקה עוברת לידי הערבים. כמו כן ארה"ב מחליטה לסגת בה מן ההחלטה שניתנה באו"ם. כלומר לא יכול היה להיות מצב גרוע מזה. אך דווקא מתוך חוסר האונים והאימה הזו נולד רעיון חדש – מבצע נחשון. נחשון, על שם נחשון בן עמינדב, הראשון שנכנס לים סוף ביציאת מצרים, ואחריו עברו כולם. כך גם המבצע, בן גוריון והמפקדים האחרים מחליטים על המבצע שיפתח את הדרך לירושלים – לא עוד במצב של מגננה אלא מעתה במצב של התקפה וכיבוש. המטרה היתה לתפוס את כל הרכסים השולטים על הדרך, וכך לקבל את השליטה עליה בחזרה לידינו. חודש לאחר מכן קמה מדינת ישראל.


הצעה למסלול: מצפה הראל – דרך בורמה
איך מגיעים ?
ממחלף לטרון ממשיכים ועוברים את הכניסה לאתר השריון ופונים שמאלה ע"פ השילוט לבאר שבע, כאשר מגיעים לצומת גדול – צומת נחשון, פונים שמאלה לכיוון בית שמש – צומת שמשון. לאחר כשני קילומטרים ישנו שילוט כתום המפנה שמאלה אל מצפה הראל. נוסעים בדרך העפר עד שמגיעים לאתר עצמו.

על המסלול:
סיפורה של דרך בורמה הוא סיפור של מציאת הבלתי אפשרי. כאשר כל השטח משער הגיא ועד ירושלים כבר מוחזק בידינו ואין סכנה לשיירות שבדרך, עדיין מהווה מתחם לטרון בעיה ממשית, הן בשל הירדנים במקום והן בשל זקיפי האו"ם. לסיפור מציאתה של הדרך יש גרסאות רבות, אך נראה היה אז שהדרך התפתלה שנמצאה יכולה לתת מענה לבעיית לטרון שכן היא עוקפת את המתחם מדרום. לא קל היה לסלול את הדרך משנמצאה, שני קילומטרים בעייתיים במיוחד באזור "מעלה התאנים" היו נדמים כבלתי עבירים למכוניות, המסלע המקומי גרם לכך שהדרך היתה מתפוררת "כפודרה לבנה". עבודת הסלילה היתה צריכה להתבצע בשקט מחד, ובמהירות מאידך. בחורי ישיבה שעזרו בסלילתה קיבלו היתר לעבוד אף בשבת, וכשלא נותרה ברירה השתמשו בחומר נפץ, למרות הרעש, כדי להחיש את הסלילה. כאשר נכנסה "ההפוגה הראשונה" לתוקפה ב-11.6 כבר עמדה הדרך מוכנה ויכולה היתה לקבל את אישור האו"ם. שמה של דרך בורמה (אשר מחולקת כיום לכמה חלקים הנושאים שמות שונים) היה שנוי במחלוקת עם פתיחתה, חיילי חטיבה 7 שסללו את הדרך רצו לקרוא לה על שמם, חיילי חטיבת הראל שמצאו את הדרך, רצו לקרוא לה "דרך הראל". לבסוף פתר את הבעיה עיתונאי אשר קרא לה בכתבתו "דרך בורמה", על שם דרך בורמה ממלחמת העולם השניה בה עזרה אנגליה לסין, נגד היפנים, להעביר אספקה במשאיות. באתר מצפה הראל ניתן לראות דגם מלא של הדרך, וכן לצעוד מעט, או לנסוע במכונית במעלה הדרך. על הגבעה ממול ניתן לראות פסלים דמויי חיילים בדרכם למשימה, ומשאיות מדומות מלוות את הדרך עצמה. כל הדרך משולטת ומלווה בהסברים.