שאלה
אני נשואה 2, לפני כ-3 שנים פגשתי חבר נעורים שלמד עימי- נשוי אף הוא. הקשר חודש, התחזק במהלך הזמן והגיע לאחרונה לידי רומן. אנחנו אוהבים מאוד ורוצים לחיות יחד אך לאחר שנודע לנו כמה חמור המעשה נפסק בינינו הקשר הרומנטי. שאלתי היא מה פחות חמור, לחיות עם בעלי או לחיות איתו? כיצד ניתן לכפר על הנעשה? כיצד עליי לנהוג מהיום והלאה?
תשובה
בס"ד
שלום רב,
השאלה שלך עוררה בי עצבות גדולה.
דברים שצריכים להיות ברורים כשמש הפכו להיות חשוכים ומבולבלים בגלל העולם המערבי שכל כך משפיע עלינו בתרבות הקלוקלת שלו ובמוסכמות העקומות - מרושעות שלו.
את מסובכת במעשה שהוא כל כך נורא אבל לא הרגשת בכך עד היום בגלל שהתרבות המערבית בלבלה אותך. להתחתן פרושו לקחת אחריות – תחילה אחריות ומחויבות לקשר זוגי, ולאחר מכן אחריות ומחויבות כלפי ילדים שתלויים רק בך.
אמנם יש חשיבות לאהבה, אבל זו משחקת תפקיד בדרך לחתונה. לאחר שאדם מתחתן האהבה שלו מתמקדת רק במשפחה ולא פוזלת לשום מקום אחר. אדם אוהב את הוריו, את אחיו, את בן זוגו ואת ילדיו. האהבה היא הדבק המדביק את היחידה הבסיסית של הקיום = המשפחה.
האפשרות הילדותית לתת מקום לאהבה, ולחיפוש בן זוג גם לאחר הנישואין – כרוכה בתוצאה פשוטה ואכזרית – הרס התא המשפחתי הבסיסי, חורבן הקן הרך בו אמורים לגדול הילדים שאת ילדת. מה היית חושבת על אם שנוטשת את ילדיה ונוסעת לארץ אחרת?
אבל יש בכך גם קלקול של ערכי מוסר בסיסיים: הפרת אמון אליו התחייבת כלפי בן זוגך לנישואין.
מה היית חושבת על שותף עסקי שמאחורי הגב פועל נגד שותפו?
העולם המערבי מחנך אותנו שכל הערכים הללו לא עומדים מול התאהבות – כאילו האהבה החופשית היא ערך עליון בחיים ומותר בשמה לחלל ולבטל את כל החובות שיש לנו כלפי בני משפחתנו: בעל וילדים.
ראי לאן הגעת: נסחפת לקשר שסחרר את ראשך והביא אותך לאבד אחריות בסיסית שקבלת על עצמך כאשר החלטת לבנות משפחה. הקשר הרומנטי שלך הוא פצצת זמן למשפחתך ולמשפחה השניה. את הורסת את האמון של בעלך שהוא הדבק הראשוני של זוגיות. ומביאה דאגות ופחדים קשים על ילדייך שעבורם החיבור בין אבא ואמא הוא בסיס לבטחון בחיים.
התורה כבר עמדה על כך שיסוד הקיום של משפחה (שהיא תא החיים הבסיסי של עם ישראל) הוא הנאמנות של איש ואישה. לכן שתי דברות בעשרת הדברות עוסקות בכך: 'לא תנאף' שנמצאת סמוך ל-'לא תרצח'! ו-'לא תחמוד' – הדיברה האחרונה, את עברת עליה והיא הביאה אותך למקום הנורא שאת נמצאת בו.
לצערי הרב – ואני בהחלט לא מבין זאת – הנורמות המערביות (כך גם בישראל) מתעלמות לחלוטין מחטא הניאוף – ורואות בו בעיה פרטית של בני הזוג. ניאוף הוא פשע חברתי, הוא מעשה בגידה כלפי שני אנשים: בן הזוג שלך ובן הזוג של השני. הוא מעשה שנעשה מתוך בחירה ואינו שונה מכל פשע אחר של פגיעה בזולת: גנבה או חבלה.
אין שום הצדקה לניאוף. אפשר להבין מצב שבו בני זוג מתרחקים זה מזה, הנישואין נכשלים והם מחליטים להתגרש. לאחר מכן, רק לאחר שהקשר הראשון הסתיים, כל אחד מהם מחפש ומוצא זוגיות חדשה – כאן זוהי ברירה ששניהם מקבלים אותה בהסכמה הדדית, ולאחר שניסו את הדרך המשותפת ולא הצליחו בה.
אבל במקרה שלך, הנישואין שלך (ושל השני) מתנהלים על מי מנוחות. יש לך בן זוג תמים וילדים שמבקשים אבא ואמא, משפחה שלימה ויציבה – ולפתע באה הרפתקה ילדותית וחסרת אחריות ומושכת אותך להרס וחורבן בגלל התאהבות עכשוית.
נכון שאת יכולה לקרוא סיפורים ולראות סרטים שיעמידו את האהבה מעל הכל – זו התרבות המערבית ההרסנית שנמצאת ברקע של המעשה שלך, שנותנת לגיטימיות לדרך ההרסנית שנקלעת אליה, אבל זהו שקר ממותק ואושר מזויף. אפילו אם תתגרשי את מבעלך והשני יתגרש מאשתו, ושניכם תקימו משפחה חדשה משלכם – מה תוכלי לומר לבעלך הנוכחי? ומה יאמר השני לאשתו הנוכחית? כיצד תצדיקו את ההרס שזרעתם סביבכם?
והחשוב ביותר מה תאמרי לילדים הקטנים שלך – מדוע אמא הרסה להם את הילדות וערערה להם את האמון בזוגיות? כי היא התאהבה? כי לא רצתה לשלוט ברגשותיה והעדיפה להסחף אחריהם?
עם השאלות הללו תצטרכי לחיות כל ימיך.
אפשר בשולי הארועים שלך, להזכר במעשה של דוד ובת שבע. למרות החרטה העמוקה של דוד הוא נפרע ממעשיו במחיר נורא של מוות, חרב לא סרה מביתו:
אמנון בנו, הרשה לעצמו לאנוס את תמר אחותו, דוד לא התערב (לאחר מה שדוד עשה - כיצד יוכל לנזוף בבנו?) לכן אבשלום התנקם והרג את אמנון. בהמשך הדרדרו הדברים למרד אבשלום ולמותו של אבשלום. דוד הבין שכל התוצאות הללו באו באשמתו ולכן במות אבשלום, דוד לוקח אחריות ישירה לכל התוצאות הללו: "בני אבשלום, מי יתן מותי, אני, תחתיך אבשלום בני, בני".
יאמר לזכותך, שידעת לעצור את הדברים לפני שהגיעו לקלקול חסר תקנה (שהרי כידוע, אישה נשואה ששוכבת עם גבר אחר לרצונה היא אסורה לבעלה ולבועלה לעולם) העובדה שאת ידעת לעצור את הדברים לפני ההדרדרות היא כבר התחלת התיקון, ויש להמשיכו במלוא העוצמה.
את שואלת כיצד לכפר וכיצד לנהוג?
צריך לעשות תשובה.
את צריכה לשוב אל בעלך גם במעשה, גם במחשבה וגם ברגש – לשוב אליו בתשובה שלמה. ולדעת שכך את שבה גם אל ילדייך ואל בנין משפחתך, ומתוך כך שבה גם אל הקב"ה.
את צריכה לחשוב כיצד בונים עם בעלך זוגיות יציבה וחזקה, ולפעול לשם כך בעמל רב.
קשר זוגי אינו מתנה משמים, הוא יצירה של בני הזוג, אם משקיעים בו ובונים אותו הוא נבנה ומתחזק. אם מזניחים אותו הוא נחלש ומתפורר.
בני זוג חייבים להיות יחד, לבד, כמה פעמים בשבוע. למצוא שמרטף, ולצאת: לטייל או לשבת באיזה מקום, בלי לחץ ובלי דאגה, להיות פנויים ל-'יחד' של שניהם.
צריך להעניק דברים טובים אחד לשני כל הזמן (לא רק ביום הולדת) לשלוח SMS עם כמה מילים חמות. להכין הפתעה קטנה – ממתק עם פתק נחמד ('צ'ופר'). צריך לדעת מה משמח את בן זוגך ולעשות מפעם לפעם משהו שישמח אותו. צריך לספר לו מה משמח אותך ולרמוז לו שאת מצפה ממנו – מפני שחשוב לך שהוא יהיה האדם שהכי משמח אותך. בני זוג צריכים להרגיש בפועל יום יום, כל יום (!) שיש ביניהם קשר מיוחד – וזה מתבטא בחיבה שביניהם: מילים טובות שנאמרות, פעולות שנעשות.
צריך ללמוד להתאהב ולהתלהב ובכך להזרים 'עירוי דם' וחיים לקשר הקבוע שלנו, הקשר סביבו בנויה ומתיצבת המשפחה שלנו. כל הרומנטיקה שעולה בדעתך, כל מה שאת מרגישה עצמך כבת שש עשרה – לכל אלו יש מקום חשוב, אולי אפילו הכרחי: להרגיש צעיר ונסער, שיכור מאהבה, כל זה עם בעלך שלך.
זוהי הקומה הראשונה של הזוגיות – הקומה הארצית, קומת שמחת החיים.
עליה נבנית קומה שניה – קומת השיתוף, ה-'יחד' הנפשי.
הזוגיות היא מקור הכוח והבטחון שלנו בחיים. לשם כך חייב להיות אמון מלא ושיתוף מלא.
כל החיים נראים אחרת כאשר את יודעת שיש מישהו שאוהב אותך באשר את. יש מישהו שרוצה את טובתך באשר את. מישהו שיש לו סבלנות לשמוע אותך תמיד, את כל המעיק עליך. מישהו שהצרות שלך מכאיבות לו והוא לא נרגע עד שיוטב לך.
ההרגשה הזאת שיש שותף ללא תנאי, מישהו שיהיה לצידך תמיד, מעניקה כוחות לעמוד בכל הקשיים ואף להאבק מתי ובמה שצריך.
מעל הכל נבנית הקומה השלישית, הרוחנית – קומת החיבור הנשמתי.
שתי הקומות שמלמדות אותנו להיות יחד בגוף ובנפש, בעשיה וברגש, מכשירות את הנשמה להפתח לזולת אחר. לצאת מתוך הבועה שאנחנו רגילים להתבצר בה ולהתחבר לזולת אחר, חיבור אמיתי, מלא, גופני ורוחני. על יסוד זה לומד אדם להתחבר לאלוקים. לשאוף לדבקות מלאה במי שמעל ולפני הכל.
הלימוד להתחשב באחר שהוא עזר כנגדי, לבטל את רצוני כנגד הנדרש ליחד שביננו, מכשיר אותך לבטל את רצונך בפני רצון ד', להרגיש שהתבטלות זו תקדם אותך, להבין ולהרגיש אמיתית ושלמה יותר.
לא לחינם דרש רבי עקיבא (בבלי סוטה יז.) "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן, לא זכו - אש אוכלתן".
אם הם מתאחדים: האות י' אצל האיש והאות ה' אצל האישה מצטרפים לשם השם.
אבל אם הם נפרדים ואותיות י' – ה' נשמטת מהם, נשאר אצל שניהם אותיות אש.
אם תרצי, כאן טמונים כל הדברים שאמרתי.