לאבא ואמא היקרים שלום!
השעה היא עכשיו 11:00 בבוקר, ואני לא יודעת כמה שעות נותרו לי לחיות, אז אני כותבת לכם. אני מצטערת אמא, שלא שמעתי בקולך ונסעתי, כן אני יודעת שלא הכרחת אותי להישאר, אבל דאגת, והעדפת שלא אסע, אבל יצאץי כי ידעתי את המוטל עלי. רציתי להגיד תודה על החינוך הנפלא שנתתם לי ועל השנים היפות שעברו עלי. והכל בזכותכם. עכשיו אני בת 17 ואם נגזר עלי למות, אמות בשקט בכבוד ובאמונה. כן אמונה. את זה נתתם לי. אמרתם לי תמיד שללא אמונה החיים טפלים וכואבים הרבה יותר, ועכשיו, בשעות הקשות האלה אני מאמינה הרבה וגם מאמינה שאתם צודקים.. החיים לא נותנים לבן אדם הרבה, אין לו ברירה כמעט בכלום, לא מתי ואיפה להיוולד ולא לאיזה הורים. אבל לי היה טוב... הייתי ילדה דתית., בארץ ישראל עם הוריפ נפלאים- איתכם. שעות גדולות לא היו לי. לזה לא זכיתי וכנראה שלא אזכה, אבל תודות לכם עברתי אני את מבחני הכבוד בשעות קטנות ואפורות, שעות יומיומיות ורגילות. אמא אל תבכי הרבה כשאמות. כשלרבקה יולד ילד תקראו לו על שמי- אילן או אילנה ותחנכו אותו כמו שחינכם אותי, שיהיה חזק, ושידע מה המטרה שלו בחיים ולמה הוא נולד. אני יודעת שהיו לכם חיים קשים לפני ואחרי שנולדתי, וכשאמות יהיה ודאי קשה יותר, אבל תזכרו תמיד שהקשיים והסבל תמיד הביאו איתם שעות של שמחה וסיפוק. אני לא בוכה. העינים שלי יבשות, לא כואב לי שאמות, אני לא מצטערת, וכשאגיד "שמע ישראל" בשעה האחרונה אחשוב עליכם. הייתי צריכה לצאת לטיול הזה, אסור לנו להשבית חיים, הסכנה טמונה בכל מקום ואם נגזרה בשמים, היא תמיד תתקיים. ואם נתחבא במקלטים, הסכנה שלנו גדולה יותר. מוטב לחיות חיים אנושיים ולהיהרג על קידוש ה'! אם המכתה הז הוא האחרון שלי בעולם, תתנו אותו לכל בני במשפחה לקרוא, ומסרו להם ד"ש באהבה רבה ממני. ולכל הידידים והשכנים תמסרו בהצלחה. זו ההזדמנות האחרונה בעוד שעה אלך מכם.
שלום ולהתראות אי פעם
באהבה רבה
ביתכם אילנה.