אילו הייתה אחת מקיסריות העולם העתיק, מצווה על צבאה לגזור את שמלות כל הנשים במדינותיה עד למעלה מברכיהן, או להלביש את נתינותיה במכנסיים נפוחים היורדים עד לקרסוליהן, ודאי שקרויה הייתה בפינו בשם "הקיסרית העריצה" או "הקיסרית של המלתחות" וכיוצא באלה שמות גנאי. אבל דבר מעין זה קורה גם בימינו, לעינינו ממש, ואיש אינו מעלה בדעתו להתנגד לאותו משטר כפוי מלמעלה של "תלבושת אחידה", שקוראים לו בלשון רכה יותר "אופנה". להפך, הכל טורחים להשיג את הדוגמאות החדישות ביותר של ה"אופנה", את מה שקוראות "הצעקה האחרונה" ולסגל עצמן אליהן.
אינני רוצה להיראות כחסיד של תלבושות ישנות ומצניעות לכת. לא נגד עצם השינוי בתלבושת מכוונים דברי, אלא נגד השינוי האחיד הנעשה על פי צו מגבוה, בכל אתר ואתר המכבד את עצמו ורוצה שלא להיחשב כמפגר אחרי רוח הזמן. מתכוון אני לערער על קבלת הדין ההמונית הזאת שמקבלים על עצמם גברים ונשים בני תרבות שעה שאיזה אשף או אשפית של גזרנות פוסקים הלכה בכל הנוגע לענייני לבוש.
ניקח למשל את הדוגמה של "מכנסי ההרמון" הרווחת היום ברחובותינו. נראה שרק בדמיונו של איזה זכר פרוע צמחה אופנה זו שאינה אלא געגועים גבריים למצבו המאושר של שולטן שבהרמונו לבשו מכנסיים מעין אלה – ואם כך הדבר, האומנם צריכה אישה לספק את הזיותיו של גבר המשתוקק להיות לידה כאילו הייתה אחת משפחותיו? אלה היוצאות נגד שיעבוד האישה, חייבות ליתן דעתם גם נגד השעבוד שבאופנה, שעל פי רוב הוא כניעה לטעם הרוצה לראות בך את מה שנוח לו לראות.
עובר אתה ברחובה של עיר ומראה לבושן של הבריות מעורר בך דיכאון. לא שמכוער הוא, (מרבית הלבושים הם יפים דווקא), אלא, שמוצא אתה אחידות של נוסח, שהיא תוצאה של רוח האופנה. תמיד החשבתי את עשיית בגדו של אדם, משום שראיתי בה משהו, המבטא את הלוך נפשו ואת עצמיותו. החזקתו טובה לנשים וגברים היודעים "להתלבש יפה" – לא רק משום היופי, אלא, ובעיקר, בגלל הביטוי האישי שבלבוש. והוא מה שחסר לי עכשיו בלבושים הרבים, שאני רואה לפני: חסר המגע האישי, שנוגעות האצבעות בבד שעה שהן גוזרות אותו ותופרות אותו. חסרה ההרגשה העושה את הבגד. הרי לא יתכן שכל בני העיר ירגישו בו זמנית אותה הרגשה.
מתוך "מעריב"