"יש כאן שאלה שכל אחת ואחת צריכה לשאול את עצמה ולהתמודד אתה"

ד"ר מיכל פרינס כותבת על סוגיית טבילה במקווה לנשים, בצל תקופת הקורונה. לה אין תשובה לסוגיה והיא מציבה את הדילמה כפתוחה, מה שבטוח אם טבול או לא זו תהיה החלטה של הנשים עצמן בלבד

ד"ר מיכל פרינס 22/03/20 19:08 כו באדר התשפ

"יש כאן שאלה שכל אחת ואחת צריכה לשאול את עצמה ולהתמודד אתה"
מקווה נשים, צילום: פלאש 90. אורי לנץ

כותבת לעצמי,
כותבת לעצמי כי רק לעצמי לכתוב ידעתי.
כותבת לעצמי כי בתקופה כזו אין נכון ולא נכון ואין אמירה גורפת שנכונה לכולן.
כותבת לעצמי כי אין אחת דומה לחברתה וגם כי אין מקווה שדומה למקווה השכן.
כותבת לעצמי כי אני מוטרדת, אפילו מוטרפת מגודל הדילמה שרבות כמוני עומדות מולה.

כותבת לעצמי דווקא כאן, כי לראשונה מזה תקופה, המצווה הזו יוצאת מהגבולות הצנועים שכה הורגלנו אליהם והיא שייכת כרגע לפרהסיה. המצווה הזו שייכת לפרהסיה כי ההחלטה שלי עלולה להשפיע לטובלת שתבוא אחרי וההחלטה של זו שטבלה לפני עלולה להשפיע עלי ועל משפחתי. כבר חצי שבוע, ובמובנים של קורונה מדובר בלא מעט זמן, הרשת גועשת. דעות מכאן ומכאן מה עלינו לעשות, האם בטוח או לא, גורמים הלכתיים, מומחי בריאות ומומחים בשם עצמם, כולם, מניחים בפנינו את גודל השעה, את כובד השיקולים שעלינו, ציבור הטובלות, לקחת בחשבון לפני ההחלטה אם לטבול או לא. כרגע.

יום יבוא, עוד שנה או עוד עשור, וחוקרת מתחילה, שתחפש נושא לכתיבת דוקטורט בסוציולוגיה, תיזכר במשבר הטבילה בתקופת הקורונה ותלך לחפש חומרים המעידים על הלך הרוח. בפרספקטיבת הזמן, כשהיא כבר יודעת את סוף הסיפור, היא תציג את האסכולות ותיתן בהן סימנים. ממרחק היא תוכל להציג את אסכולת ההלכה מול אסכולת הבריאות. בחכמתה היא תראה את התנועה שמצליבה בין השתיים. את נשות ההלכה שזעקו בריאות ואת אנשי הבריאות שעמדו מאחורי אנשי ההלכה שקראו להמשיך את הטבילה כסדרה. ממרחק הזמן אותה חוקרת תוכל לעמוד על הסטטיסטיקות של הבחירה בפועל של הנשים, על הסיכונים שהן לקחו ואיך בפועל היא השפיעה על מפת התפשטות המגיפה. אותה חוקרת, אם היא תהיה מאוד חרוצה, תוכל גם לבדוק כיצד הטבילה או אי הטבילה השפיעה בתוך הבתים עצמם, על הזוגיות בתוך משבר עולמי ועל המחויבות להלכה לאורך זמן.

יש מצב שהחוקרת הזו היא בכלל בת 16 כרגע וכל מה שמעניין אותה זה אם תהיה בגרות בזמנה או לא, ויש מצב שתידרש הרבה יותר מחוקרת אחת לפצח את מה שקורה כאן בזמן האחרון.

אם נחזור להווה, למרות שהיה נחמד לרגע לקפוץ קפיצה קדימה בזמן, העניין הוא שכולנו לא יודעים מה הסיפור כרגע, אנחנו כותבים אותו יחד, בידיעה שבזמן הנראה לעין לא נוכל לכתוב את סופו של הסיפור. הסיפור הוא עצום בגודלו, והעולם כולו עסוק כרגע בכתיבתו. כאן בשטייטל הקטנצ'יק שלנו אנחנו כותבים פסיק ממנו. אולי אפילו קצת פחות. יש מצב שבעוד חמישה ימים נסתכל אחורה ולא נאמין שזה היה הנושא שהגרנו עליו כל כך הרבה מילים.

אין כאן נכון ולא נכון. אין כאן שאלת עשי או לא תעשי. אין כאן שאלה של ניהול סיכונים אבל יש כאן שאלה, דילמה קשה מאוד. יש כאן שאלה שכל אחת ואחת צריכה לשאול את עצמה ולהתמודד אתה. כל עוד המקוואות פתוחים באישור מדינת ישראל יש כאן דילמה. יש כאן שאלה שכל אחת צריכה לשאול את עצמה לאור מציאות חייה המקומיים, העכשוויים, של אתמול, של היום, של מחר. יש כאן שאלה שלצד הבטן המתהפכת מעידה כאלף עדים מהי מצוות הטבילה עבורנו. כמה המצווה הזו מוטבעת בגוף וויתור עליה מעורר זעקות עד לב השמיים. זעקות שקורעות את הלב בעומק. בעומק ההבנה ש'אמותינו הקדושות' הן אנחנו ואנחנו נהיה 'אמותינו הקדושות' של נכדותינו. 'אמותינו הקדושות' לאו דווקא במובן של הסכנה שהסכמנו להכניס את עצמנו אליה אלא 'אמותינו הקדושות' בכאב הדילמה והוויתור, כשהוא נדרש, על המצווה.

בסוף הטור הזה לא תמצאו את ההחלטה שלי או ההצעה שלי לפתרון הדילמה, זה שייך לכל אחת ואחת. מה שכן תמצאו בסוף הטור הזה זו תזכורת. תזכורת לכך שהטבילה היא שער שדרכו עוברים לחלק אחר של הזוגיות.

בין אם החלטתם לעבור את השער דרך הטבילה במקווה ובין אם החלטתם לעמוד לידו ולהמתין עד שהשעה הנכונה תגיע, השער הזה עומד שם ומה שחשוב ומשמעותי לא פחות מהטבילה עצמה זה מה שעומד מעבר לשער. מאחורי השער ממתינה הזוגיות שאליה יש להקדיש שתיים שלוש שורות בתקופה זו. שתיים שלוש שורות מעבר למה שהוקדש לה עד כה בהשוואה לדיונים הארוכים על הטבילה. זוגיות בימים אלו אינה ברורה מאליה ויש לשאול את עצמנו איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו צריכים בשביל לשמור עליה וכדי שהיא תשמור עלינו. בין אם טבלת ובין אם לא, חפשו זמן של שקט ותשאלו את עצמכם מה אתם צריכים בתקופה הזו, לא בטוח שהתשובות הרגילות שלכם מספיקות לתקופה הנוכחית. בין אם טבלת ובין אם לא, הזמן הזה של 'אחרי' הוא אחר מזה שקדם לו, אולי לא התחדשות או ליל הכלולות אבל בהחלט זמן לעצירה, לתיאום ציפיות, לחיפוש של מבט ועין והתרגעות על אי של ביחד בתוך אוקיינוס גועש.

כולי תפילה שבעתיד הקרוב והנראה לעין דילמת הטבילה תתנדף מחיינו, ולא בגלל שיסגרו את המקוואות, אלא רק בגלל שכולנו נחזור לשגרה שלנו בבריאות איתנה ושהתפילות שאנו זועקות כעת על הטבילה יפרצו שערי שמיים.

ד"ר מיכל פרינס, מייסדת ומנהלת מרכז יהל

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר