ערב, פנים, חדר אוכל בישיבת הסדר.
באחד השבושי"ם (שבוע ישיבה) שלי הייתי עד לשיחה נזעמת בין צמד תיכוניסטים לחברי הטוב, אשר למד באותה עת בישיבה תיכונית (להלן: "אלמונית", אשר מי שלומד בה ייקרא מעתה: "פלוייניק") נחשבת למדי. השניים זעמו על כך שכל ה"פלוייניקים" שחצנים. חברי הפלוייניק ששמע אותם, לא התבלבל לרגע והצטרף מיד לשיחה: "אבל מה אתם רוצים, אנחנו הכי טובים".
כמה שעות לאחר מכן, הצטרפנו כולם לשיעור אל"ף במאמר אל"ף של הכוזרי, ולמרבה המקרה בדיוק הגענו למדרגות הבריאה של הכוזרי. כששאל הר"מ האם יש מדרגה מעל ישראל, ענה חברי כמעט באינסטינקט: "ודאי, פלוייניק". את סיום הוויכוח שהתפתח מיד נאצלנו להשלים בחוץ, יען כי כולנו הצעירים הורחקנו במיידית החוצה. אז למדתי לראות, כי אכן יש הבדל עצום בין חבר'ה מהישיבה האלמויינית לבין שאר העולם. בעוד אלו האחרונים ניבלו את פיהם ללא גבול, אותו הראשון שמר על לשון נקייה ואיחל להם בנימוס מוגזם ש"הלואי שתאכלו תפוח בלי ברכה". ואם זכרוני אינו מטעני, נדמה שהוא אף איחל לאחד שבלילה הכי מושלג וקפוא של השנה, רגע אחרי שהתכרבל בפוך, הוא ייזכר שהוא טרם התפלל ערבית.
***********
כשאני בא לבקר בישיבה, אני תמיד בוחן כמה השתניתי מאז הביקור הקודם שלי שם, כהוקרה לרמינ"ו אשר היה חוזר ואומר כי "בחורים באים לישיבה כדי להשתנות".
בכניסתי לבית המדרש אני מתעצבן כרגיל ליד לוח המודעות על בייני"ש שתלה הזמנה אחת מסכנה עבור מאתיים איש וכתב: "ראו הזמנה זו כאישית", ובתגובת תגמול אני כרגיל נרשם להסעה של החתונה הזו. בעזרת השם אחראי האוטובוס לא יצליח להבין מי זה רוני אראן והאם צריך לחכות לו, ההסעה תתעכב, הביינישי"ם יגיעו באיחור לאולם ויהיו עסוקים בלפרק אגרולים במקום ללוות את החתן בריקודים לחופה, ואז אולי סוף סוף מישהו שם יפיק את הלקחים (כן. בטח.).
בישיבה מצב הצבירה שלי משתנה אוטומטית מ"דתי (מחמד)" ל"רווק (מחמד)". במקום להסביר מה זה עונש סקילה והאם זה לא חשוך להעניש כך מי שעובר על איסור משכב זכר, אני מסתפק בלהסביר לגדיים (איתם למדתי כשהגיעו לראשונה לשבו"ש) שהנחתי ונעשו בוגרצי"ם, שלא כל מי שגר בקטמון הוא רווק, ולא כל מי שרווק מסמס בשבת.
***********
חילוני המחמד הראשון שהכרתי היה אדם מאוד רוחני. לא רק שהוא ערער לי את האמונה שכל החילונים חומרניים, לאחר זמן מה הוא אף החל להתחזק בעצמו וגרם לי להטיל ספק באקסיומת עליונות הגזע היהודי על פני שאר העממין.
המצווה האהובה עליו הייתה תפילת שחרית, אבל היה שם קטע אחד, שהוא פשוט לא היה מסוגל לאומרו: "עלינו לשבח... שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם, וגורלנו ככל המונם. שהם משתחווים להבל וריק, ומתפללים אל ק-ל לא יושיע...".
"עזוב את עלינו, מה לגבי ברכות השחר?" השבתי, כמובן, בשאלה. "לא שמת לב שאתה מודה על כך שאלוקים לא עשה אותך תרנגול, עבד, או חלילה- אישה?".
"אני יכול להתפנות בין השיחים ובעמידה" הוא הסביר, "וגם לא צריך להוציא מהבטן שלי ייצור בגודל של אבטיח פעם בכמה שנים. כך שעם הברכה הספציפית אני דווקא מסתדר".
***********
כמי שהתחנך באחת מישיבות ה"קו המקביל" גדלתי על ספר הכוזרי ו"המדרגות" של הרב צבי יהודה. תורת ה"מדרייגוס, מדרייגוס, מדרייגוס" (ובעברית: "מדרגות, מדרגות, מדרגות") לא מתביישת לחזור ולהזכיר שההבדל בין הנשמה הכלל ישראלית שיש ליהודי לבין זו של הגוי, גדול עשרות מונים מן ההבדל שבין נשמתו של הגוי לנפשה של הבהמה.
מעניין שדווקא רבני הקו שניסו להוריד את הדגש מהפן הלאומני של מרן הרב זצ"ל, מקצינים עוד יותר את שיטת המדרגות: הם שמחים להסביר לנו איזה רב ראוי להיות רב ראשי ואיזה לא, ואף יתנדבו להודיע לכולם אם יש לך בית יהודי, או שלא. לא לחינם דבק בזרמים מסוימים הכינוי "חרדים לאומים": כמו אחיהם החרדים, גם הם חושבים שהם דתיים הרבה יותר טובים מכל השאר.
***********
יש לי חבר ממש אנטישמי: כשהיינו רואים חרדים הוא היה מסביר לי ש"כשאתה רואה אותם אתה יכול להבין איך תפסה השואה באירופה". "החרדים מודים כי אין כל עניין בלבוש שלהם" הוא ייפרט, "אלא בשביל להיות שונים מכל השאר. מי שחושב שהוא אחר, בסתר ליבו גם מאמין שהוא יותר טוב. אל תתפלא אם בסוף כל הכיתה מחרימה אותו".
בהקשר של הפרשות האחרונות (כותונת הפסים וחלומותיו של יוסף), אני יכול להבין למה אינני נוטה לחבב תל אביבי יאפי (או בירושלמית מדוברת: סטודנט מבצלאל) שמדבר בכוונה מוזר ומנסה כל הזמן להתלבש "ממש ממש מגניב".
***********
מסופר על שני מרכזניקים (לאחד קראו חנן, לימים: הרב פורת) שהלכו לתת הרצאה בבית ספר חילוני, ופמפמו להם את האידאל הדתי לאומי. בסיום ההרצאה אחת הבנות שאלה: "עד עכשיו אמרתם מה אנחנו יכולים ללמוד מכם. ומה אתם יכולים ללמוד מאיתנו?". הם לא ידעו מה לענות לה.
"מי שאין לו מה ללמוד מהאחר," השיב להם הרצי"ה כשסיפרו לו אח"כ את הסיפור, "לא יכול ללמד אותו".
***********
אשקר לכם אם אומר שאינני חושב שאנו ערכיים ורוחניים יותר מן החילונים החומרניים, ונכון שאני חושב שאנחנו תורמים ומקריבים יותר מן החרדים שדואגים רק לעולם הבא של עצמם. אומנם, לפעמים אני תוהה שמא הציבור הדתי הלאומי והצודק במדינת ישראל לא הפך עם השנים למתמודד ריאלטי אשר בטוח כי הוא הולך להיות הכוכב הבא של ישראל: "אהבה (עצמית) מקלקלת את השורה", ואכן הוא משוכנע שהוא הכי כריזמטי, הכי חתיך והכי ווקאלי בעולם. אם השופטים לא מצליחים להבין את זה, אז זהו שכנראה שהם לא מבינים כלום במוזיקה.
***********
כשהראיתי לחברי האנטישמי את הטור לפני הפרסום, הוא חייך והציע: אולי כדאי לך לשנות את הכותרת ל:"כיפנו בחרטא".