קשר משפחתי
אצל רוב בעלי החיים, הקשר המשפחתי הוא קשר זמני. גוזל בוגר של יונה, שלמד כבר לעוף ויש בכוחו למצוא אוכל לבדו, עוזב את הקן המשפחתי ומתחיל את חייו העצמאיים. ההורים, זוג יונים, עוזבים אותו לנפשו וממשיכים גם הם את חייהם העצמאיים.
החיות רואות את ה"תא המשפחתי" כאמצעי ולא כמטרה. כל החיות "מקימות משפחה", אבל אף אחת מהן לא רואה אותה כערך, כדבר שצריך לשמר ולבנות. משפחה נועדה רק כדי לגדל את הדור הבא, שיוכל לעמוד ברשות עצמו. כשהמטרה הושגה – התפרקה המסגרת.
בני-אדם חושבים בדרך-כלל קצת אחרת. רוב ההורים הנורמלים לא רואים את תפקידם רק בהעמדת דור של צאצאים. הרבה פעמים בחור מבוגר מגלה, שההורים לא חושבים שהתפקיד שלהם הסתיים, גם כשהוא דוקא די בטוח שכן. עיקר הבעיה הוא, שהם לא רק מרגישים מחוייבות כלפי הצאצא – הם גם דורשים יחס מסויים. לדעתם, הוא צריך לכבד אותם ולשמוע בקולם.
הבן, כאמור, לא תמיד מזדהה. לפעמים אני מרגיש שעצם הרעיון שאני צריך לכבד אותם הוא מגוחך. מה פתאום לכבד? ועוד אותם? המצפון המודחק שלי אומר לי לפעמים ש"בכל-זאת, הם גידלו אותי והשקיעו בי", אבל מהר מאוד אני משתלט: "הם לא עשו את זה באמת לטובתי, זה טבע העולם". יותר מזה – מה זה משנה מה היה פעם? היום הם מעצבנים, הם לא מרשים (זה כמעט הדבר היחיד שהם עושים), הם מותחים ביקורת ובכלל – הם רוצים שאני אהיה בדיוק כמוהם.
למה מה קרה?
ההרגשה היסודית של רובנו היא, שאנחנו יותר חכמים מהם. מה שלא יהיה – אנחנו יודעים יותר טוב. מי שבכל-זאת מעריך את הוריו, טוען שהם שייכים לדור הקודם: הם צודקים – אבל ביחס למה שהיה פעם, לא להיום. היום זה אחרת, ואת העולם של היום אנחנו מכירים הרבה יותר טוב מהם.
נכון אמנם שיש להם יכולות מסויימות שלנו עדיין אין (ניהול משק-בית, התמודדות עם מס-הכנסה, תלושי משכורת וכד'), אבל זה רק זמני. כשנגדל נדע גם אנחנו את כל הדברים שהם יודעים, וכנראה נעשה אותם קצת יותר טוב.
נדיר ביותר לראות מישהו שבאמת מכבד את הוריו. כבר בגמרא התיחסו למה שרוב בני הנוער הדתיים מרגישים עמוק בלב: מצות כיבוד הורים היא נורא קשה – אם לא בלתי אפשרית. בתוך-תוכנו אנחנו מרגישים שבעצם, כמו שאנחנו מכירים אותם, באמת לא מגיע להם הכבוד שלנו.
אבל בהרגשה הכל-כך טבעית הזו, יש קצת בעיה. לפי ההלכה, השאלה מי הם ההורים שלנו, מה האופי שלהם ועד כמה נראה לנו שהם ראויים לכבוד – היא לגמרי לא רלוונטית. ציטוט מהרמב"ם: "אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות – מכבדו ומתיירא ממנו". המצוה לכבד את ההורים מנותקת לחלוטין מהאישיות שלהם. אולי אבא שלי עצבני, אולי הוא קמצן ואולי הוא מיושן; אולי אמא שלי מעיקה ודאגנית, אבל כל זה לא שייך לענין. אני בכל-זאת מחוייב לכבד אותם.
כלומר, החובה לכבד הורים לא נובעת מהאישיות המקסימה שלהם, וגם לא מההנחה שמי שהופך לאבא נהיה מיד מושלם (כמו שהאבא עלול לחשוב). החובה לכבד אותם עומדת רק על עובדה אחת – על זה שהם ההורים שלי.
תלות
אין דבר יותר קל מלהדגיש את כל החסרונות של ההורים, ולהגיע למסקנה ש"למה לכבד אותם?". אבל כשמגיעים למסקנה הזו, מתעלמים מעוד פרט אחד קטן: הם הולידו אותי. פעם לא הייתי, ואז נהייתי, והם אלה שהביאו אותי. בלעדיהם פשוט לא הייתי קיים.
את הפרט הזה לא תמיד נעים לזכור. עדיף פשוט להתעלם ממנו ולהדחיק אותו, כי הוא יוצר כל מיני הרגשות משונות; "אני חייב להם משהו", "אני קיים בזכותם", "כל החיים שלי בעצם נובעים מהם". את כל ההרגשות האלה אנחנו נוטים להדחיק במקצועיות, בגלל שמה שמשותף להן הוא הדבר שבחור ממוצע מפחד ממנו יותר מכל דבר אחר: תלות.
בגיל המכונה "גיל ההתבגרות", בחורים מנסים לפתח עצמאות מקסימלית. הורים הם הגורם העיקרי שמפריע לעצמאות הזו, כי הם עלולים לגרום לי להרגיש תלוי בהם, כאילו אני לא עומד בזכות עצמי. אני קיים רק בזכותם.
בכל הכוח אנחנו משתדלים לשכוח את העובדה שנוצרנו משני תאים קטנים: אחד מאבא ואחד מאמא. אנחנו בעצמנו – עם הגוף הגדול והמפותח שלנו, השרירים, הגובה, השיער והשכל – כולנו היינו פעם שני תאים פיצפונים שנפגשו והתחילו להתפתח ביחד. זו הרגשה מוזרה, אם חושבים על זה.
קשה להזדהות עם ההרגשה שאתה בעצם תוצר של תהליך, שבאת מאיפשהו, שיש לך מקור. אבל ההרגשה הזו בעצמה היא הבסיס של המצוה לכבד הורים. הנחת היסוד היא, שאנחנו מכבדים את ההורים שלנו לא בגלל מי שהם, אלא מכוח דבר אחר לגמרי – מכוח זה שהם המקור שלנו והם אלה שיצרו אותנו.