על הקשר בין פרשת התלמידה והחולצה - לאלימות נגד נשים

חשוב להעלות את האלימות נגד נשים לסדר היום, אבל אם אנחנו רוצים לטפל בבעיה ולא רק בסימפטום, אנו - כחברה, צריכים לבחור לא לתת מקום לאלימות

חדשות כיפה חני כהן יהונתן 24/05/20 10:33 א בסיון התשפ

על הקשר בין פרשת התלמידה והחולצה - לאלימות נגד נשים
חני כהן יהונתן, צילום: רעות קורנברג

הייתי מורה צעירה בתחילת דרכה, שלימדה אנגלית בתיכון בכיתה מיוחדת. לתלמידים בכיתה היו קשיים לימודיים ונפשיים, והם לא מצאו את מקומם במסגרות אחרות. באופן כללי הסתדרנו לא רע, אני והכיתה.  אחת התלמידות בכיתה שלי התקבלה לבית הספר כפרויקט של חסד, והייתה עושה מהומות למורים ולתלמידים דרך קבע.

יום אחד הקראתי בשיעור איזשהו סיפור באנגלית, כשהפעמון צלצל וסימן את תחילת ההפסקה. היינו ממש בסוף הסיפור, וביקשתי מהתלמידים שימתינו עוד שתי דקות לסיום הסיפור. התלמידים הסכימו, ואני המשכתי לקרוא. ואז צצה בעיה לא צפויה: דלת הכיתה נפתחה שוב ושוב על ידי תלמידים מבחוץ, שלא ידעו שהכיתה שלי עדיין לומדת. ומכיוון שמאה אחוז מתלמידי הכיתה היו מאותגרי קשב וריכוז, כל פתיחה של הדלת גררה עוד חצי דקה של איפוס וחזרה לריכוז אחריה. כך שתחילת ההפסקה התעכבה עוד ועוד, והתסכול של התלמידים האומללים הלך וגבר. פתאום נזכרתי שיש לי מפתח לכיתה, ניגשתי לדלת ונעלתי אותה. הרוחות נרגעו. תוך זמן קצר סיימנו לקרוא את הסיפור, פתחתי את הדלת והתלמידים יצאו להפסקה.

שום דבר לא הכין אותי לסערה שהתחוללה לאחר מכן: אותה תלמידה שלי שהייתה בעלת חיבה יתרה למהומות ("פירומנית חברתית"), החלה לרוץ ברחבי בית הספר ולצרוח בקולי קולות "המורה שלנו חולת נפש! היא נעלה אותנו בכיתה!!!". אני לא יודעת איך הדברים בדיוק התגלגלו ולמה מכל הימים שבהם היא קראה "זאב, זאב!" דווקא באותו יום לקחו אותה ברצינות, אבל לפני שהבנתי מה קורה כל בית הספר הפך לחרושת שמועות.

המנהלת זימנה אותי למשרדה, ואמרה לי: "תאמרי לי רק דבר אחד: כשנעלת את דלת הכיתה, היית בתוך הכיתה עם התלמידים, או בחוץ?", הבטתי בה בהלם, והסברתי לה את מהלך העניינים. "אם היית איתם בכיתה אז זה בסדר", היא אמרה, ביטלה את שאר השיעורים שלי באותו יום ושלחה אותי הביתה לאפשר לרוחות להירגע.  אבל הרוחות לא נרגעו. כמה שעות אחר כך רכזת האנגלית התקשרה אליי ואמרה לי שההורים זועמים, ושאקח יום חופש למחרת כי הם לא מוכנים שאחזור ללמד.

אני לא יכולה לתאר את התחושות שעברתי באותו לילה: ישבתי מול המחשב וניסיתי לבדוק בגוגל אם עברתי על החוק ואם אני צפויה להיכנס לכלא. דמיינתי איך הסיפור שלי מגיע לכותרות העיתונים, "מורה אכזרית התעללה בתלמידיה  ונעלה אותם בתוך כיתה". צוות בית הספר היה טרוד בלתת מענה להורים הזועמים, שלא טרחו כלל לברר את העובדות, ולא הייתה לי שום כתובת לפנות אליה לתמיכה. אלמלא אותה מנהלת שהייתה דמות חזקה ועמדה איתן נוכח הסערה הזו, אני לא יודעת איפה הייתי היום.
(הייתה לי סגירת מעגל חודשים לאחר מכן, כאשר התלמידה שהציתה את כל המהומה פנתה אליי, סיפרה לי שעומדים לסלק אותה מבית הספר וביקשה שאבוא לייצג אותה בשימוע. כששאלתי בהפתעה למה מכל המורים היא מבקשת דווקא ממני, היא אמרה שאני המורה היחידה שיש לה קשר איתה).

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות הסערה שהייתה השבוע סביב הילדה שהגיעה בשמלה לא תקנית והולבשה על ידי מורתה באופן משפיל. אני לא באמת יודעת מה בדיוק קרה שם, כמו גם מליוני (!) האנשים שנחשפו לסיפור. זה לא מנע מההמונים לחרוץ את דינה של המורה ולצאת למסע הרג וירטואלי. זה מזכיר לי סצנות מסרטים עם איכרים משולהבים, שיוצאים חמושים בלפידים וקלשונים למסע הרג של איזו מפלצת תורנית. אני גם לא יודעת מה היה שיקול הדעת של אמה של אותה ילדה, שמצאה לנכון לפרסם תמונה של בתה במצב שהיא ראתה כמשפיל ומבזה. האם הדבר משפיל פחות כשהוא מתנוסס על השער של ידיעות אחרונות? אם את חושבת שבתך עברה מאורע טראומתי, האם נכון להנציח אותו באופן שכזה? הרשתות החברתיות והתקשורת הראו שבעוד גורלה של המורה נחרץ והיא הועלתה על המוקד הוירטואלי בכיכר העיר המודרנית, בחירותיה של האם לא העלו שום תהיה, שאלה או ביקורת בקרב ההמון הזועם. 

מאורע טראגי אחר שקרה בשבוע החולף ועורר, בצדק, עניין ציבורי נרחב הוא רצח נוסף של אישה בידי בן זוגה. שוב מחאה ציבורית, שוב כולנו זועקים שאסור שדבר כזה יקרה. על פניו אין קשר בין שני האירועים; האחד קרה בין מורה לתלמידה בתוך מסגרת חינוכית, והאחר היה רצח של בת זוג.
איזה מכנה משותף יכול להיות כאן?

שני האירועים הללו הם סימפטומים, סימפטומים של האלימות שפושה בחברה שלנו ומכלה כל חלקה טובה. אלימות בכלל, וכנגד נשים בפרט, היא נגע ממאיר בחברה, ויש להעלות אותה לסדר היום בכל הדרכים האפשריות. אנחנו צרכני אלימות. אנו צורכים אותה בתקשורת, במדיה (טוקבקים אנונימיים הם דוגמה קלאסית למקום בו אנשים נותנים דרור ליצריהם האפלים), האלימות נוכחת, חיה ובועטת בכל מקום אליו נישא את עינינו.  

אי אפשר למחות על רצח של אישה אחת בידי בן זוגה, ובאותה נשימה לחרוץ את דינה של אישה אחרת.
האקלים הציבורי האלים והמתלהם שאנו יוצרים במו ידינו הוא הכר הפורה עליו צומחים הרוצחים של נשים כמו מיכל סלה, מאיה וישניאק, והרשימה העגומה ארוכה.

חשוב להעלות את האלימות נגד נשים לסדר היום, מודעות לנורות האזהרה בבן זוג אלים היא קריטית.
אבל אם אנחנו רוצים לטפל בבעיה ולא רק בסימפטום, כדי לרפא את הנגע מהשורש אנו, כחברה, צריכים לבחור לא לתת מקום לאלימות. אדם המתנהג באלימות תמיד ירגיש שיש לו הצדקה לעניין.

אמה של הילדה שפרסמה פוסט שהוא פוגעני גם למורה וגם לבת שלה, במקום לפנות למנהלת ביה"ס, לעיריה, למפקח או אפילו למשרד החינוך- בטוחה שהיא עשתה את הדבר הנכון והצודק. כל מי שהפיץ את הדברים וחרץ את דינה של המורה בטוח שהוא שופט צדק. כולם יודעים, כולם כולם שופטים, כולם חורצי דין.

ולהבדיל, אני בטוחה שגם הרוצח של מאיה ז"ל היה משוכנע במוחו המעוות שהמעשה  שלו נכון וצודק.
צדק הוא תחושה סובייקטיבית, אלימות היא אובייקטיבית. אם אנו, כחברה, נשכיל להוקיע אלימות באשר היא, ההשלכות הברוכות תהיינה מרחיקות לכת ותשפענה לטובה גם על מקרי האלימות נגד נשים.
"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

 

ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".

לכל הטורים של חני