אף אחד כבר לא זוכר את יום האישה שהיה כאן לפני שבוע, אבל אני עוד נושאת בליבי את הפער, את הניסיונות להסביר למה בכלל צריך את יום האישה, עדיין, ואת הכאב שקיים בנושא הזה - אצל שני הצדדים. אם אפשר לקרוא לגברים ונשים שני צדדים. יום האישה מסמן את המאמץ שעדיין צריך כדי שכל אחד ואחת תוכל לבחור באופן מלא את הדרך שלה בחיים – בלי קשר למגדר שהם נולדו אליו.
היום הזה מאלץ הרבה הכללות, אבל אין ברירה, בואו נצלול אליהן רגע.
אחת התופעות הכי בולטת אצל גברים היא היכולת להגיד תמיד כן:
- ראית משרה שבא לך עליה ואתה עונה רק לחצי מהדרישות? ברור שתשלח קורות חיים.
- ביקשו שתתראיין לתכנית בנושא ששמעת עליו פעם שיחה של שלושים שניות? ברור שתסכים.
- שאלו אם אפשר לשבץ אותך לרשימת מועמדים איזוטרית לכנסת, לרשימה מקומית או לדירקטוריון עלום? ברור, וגם תילחם על שיבוץ במקום גבוה או לפחות ליו"ר הדירקטוריון.
- נתבקשת לציין כמה כסף או עובדים אתה מנהל? ברור שכל מי שנמצא איתך בבניין כולו הוא עובד שלך, וכל צ'ק שראית אי פעם הוא משכורת שאתה משלם.
התופעה המקבילה אצל נשים, לעומת זאת, עובדת בדיוק להיפך – תמיד לא:
- ראית משרה שבא לך עליה ואת עונה רק לחצי מהדרישות? ברור שבחיים לא תשלחי קורות חיים. אם כבר, אולי תירשמי לקורס שצוין ברשימת הדרישות.
- ביקשו שתתראייני לתכנית בנושא שאת מכירה היטב? ברור שאם לא למדת עליו היטב, לאורך לרוחב ולעומק - אין סיכוי שתדברי על זה. בטח לא בפני אנשים.
- שאלו אם אפשר לשבץ אותך לרשימת מועמדים לכנסת, לרשימה מקומית או לדירקטוריון שווה? ברור שלא, מה פתאום, בחיים לא תצליחי לעשות את זה במסירות של מאה אחוז, ואם את לא שם עד הסוף - את לא שם בכלל.
- נתבקשת לציין כמה כסף או עובדים את מנהלת? ברור שרק את מי שנמצא בקבוצת הוואטסאפ של הצוות הישיר שלך, גם אם כל אחד מהם מנהל עוד עשרות או מאות עובדים. ברור שרק אם חתמת על הצ'ק ישירות, את גם מנהלת את הכסף. בעצם, גם זה לא ברור.
כשחבריי הגברים, או לא חבריי, מודים שהם חיפשו מאוד אישה שתדבר בכנס או בפאנל או בתכנית רדיו אבל לא מצאו - אני גם נורא מתעצבנת עליהם - סימן שלא חיפשתם מספיק כמובן - אבל אני גם נורא מבינה אותם: כדי להשיג אישה אחת שתסכים, צריך להרים בערך פי 10 שיחות טלפון מאשר שיחות לגברים. צריך להתחנן ולשכנע, ולפעמים מצליחים וברגע האחרון היא מתחרטת. לא בכוונה, ברור שלא, אבל משהו באינסטינקט הראשוני שלנו הנשים (הכללה, ברור) אומר - קודם כל לא. לא אני. לא עכשיו. לא יודעת. לא יכולה. לא מסוגלת, מתביישת, מתפדחת, לא מקצועית מספיק, עמוסה מדי. אני מוכנה רק אם אני מאה אחוז אני שם - מדברת, עונה, מגיבה, מנהלת, מתקבלת.
אז בשלהי יום האישה צריך להגיד גם את זה - החיים, חברותיי, הם לא כל הזמן במאה אחוז. הם כן כל הזמן באפור, בבין לבין, לפעמים ב 20%, לפעמים ב 80%. רוב הזמן לא ב-100 אחוזי ההתמסרות, היכולת, הפניות החשק והרצון. נכון שיש להם אחריות לפתוח את הדלת ולהזמין אותנו להיכנס, אבל האחריות שלנו היא להיכנס בדלת, להסתיר את הלב הרועד, להרים את המבט, ולומר הנני.