תמונה: רחוב מלוכלך איפשהו בעולם מקביל. על המדרכה יושבת אישה חסרת גיל ועל ידה שני ילדים קטנים. מבט ישיר למצלמה. מבט חודר אבל נטול סקרנות, חסר ציפייה. עיניים שאומרות "כבר לא אכפת לי".
התמונה מתחלפת. האישה מתכרבלת על יד פתח אוורור של איזה מפעל, מצמידה את ילדיה אליה, מחממת אותם. אור יום, אנשים חולפים על פניהם. האם וילדיה ישנים. אחר כך יקומו לעוד יחידת זמן ריקה.
תלמידתי בחוג צילום, נערה תמימה ורגישה, מתפרצת: "למה היא הביאה את הילדים האלה לעולם אם ככה החיים שלה נראים??"
אני מנסה להסביר לילדה שהאישה שעל המסך חיה בעולם שונה - עולם שאני והיא לא מכירות. אף אחד לא שאל את אותה אישה האם ומתי היא רוצה ילדים. מישהו פשוט בא והכניס אותה להיריון, "בהסכמה" או שלא, ואז הלך. ואז בא עוד מישהו, או אותו אחד - ושוב לא שאל. ומחר יבוא מישהו נוסף, וגם הוא - אין דרך עדינה לומר את זה - ישתמש בה לצרכיו.
להפנות מבט מהסרט (התיעודי), להיאנח אנחת רווחה. אני חיה בעולם אחר. אף אחד לא יתייחס אליי כחפץ, ככלי שימושי.
האמנם?
קראתי בכעס גדול את כותרת מאמרו של הרב אליעזר מלמד בעיתון "בשבע" מהשבוע האחרון - מאמר שעוסק (שוב...) ב"מצוות פריה ורביה", ומטיף (שוב...) ל"הגברת הילודה". וככל שהמשכתי וקראתי את המאמר עצמו - גברו בי הכעס והעלבון.
לטובת הקוראים - ציטוט נבחר מהמאמר: "כל אחד מאיתנו יכול לשער, אילו היו היום בארץ ישראל עוד שלושה מיליון יהודים, כיצד מצבנו היה משתפר מול כל הלחצים מבחוץ ומבפנים. אגב, אם לכל משפחה מעת קום המדינה היה עוד ילד אחד - היו היום עוד חמישה מיליון יהודים בארץ ישראל".
נטייתו של הרב מלמד "לספור ילדים" אינה חדשה. הרב פרסם לא פעם ולא פעמיים טבלאות עם חישוב מתמטי של מספר צאצאיו של זוג שנישא בגיל צעיר והביא ילד לעולם כל שנתיים לעומת מספר צאצאיו של זוג שנישא בגיל מבוגר מעט יותר ו"ריווח" בין הילדים. המספרים, ללא ספק, מרשימים. המוני נכדים, נינים ובני נינים בכמויות מסחריות.
זה לא אני, זה הרב מלמד. והוא לא היחיד...
הגישה של הרב, הרואה בילד מספר סידורי, מתיישבת היטב עם הלחצים המופעלים מצד המשפחה והחברות על כל אישה צעירה ש"לא עומדת בקצב". ומי שקוראת עכשיו ומהנהנת - כנראה שחוותה על בשרה את המבטים חסרי הבושה לכוון הבטן המאחרת להתעגל, את ה"התעניינות החברית" שגורמת למושא ההתעניינות לרצות להיבלע באדמה, או גרוע מזה - את העצות.
מה שמצחיק במצבים הללו הוא שלעיתים קרובות גם החוקרת וגם הנחקרת מחזיקות גלולות במגירת ארון האמבטיה, מה שלא מפריע לחוקרת לחקור ולנחקרת לספוג ולהסמיק בשקט.
אני שואלת את עצמי - מתי איבדנו כך את הצפון? מתי הפכה "מצוות פרו ורבו" לטאבו חברתי שכל תהייה עליו גוררת גלגולי עיניים והאשמות בפשע של "מיעוט חיים בעולם"? מתי הפסיקו ילדינו להיחשב בני אדם שאותם צריך לא רק "להביא לעולם" אלא לגדל באהבה ומסירות (ולהשקיע לשם כך משאבי נפש, זמן וכסף לא מבוטלים) והפכו למוצר שאותו צריך לייצר בכמויות לתועלת הלאום?
ומתי הפכנו אנחנו, הנשים, לנעלם במשוואה הזו? או שאולי, בעיני הממסד הרבני, מעולם לא באמת היינו משתנה בה?
לא, לא, אל תספרו על "רבנים שמתחשבים / רבנים רגישים / רבנים שמתירים אמצעי מניעה". כי לא במקרים פרטיים עסקינן אלא בגישה, בתפישת עולם שמוחקת כל אישה כאדם, כסובייקט, והופכת אותה לכלי להגשמת מטרות פרטיות (מצוותו של הגבר המתקיימת באמצעותה) או לאומיות ("כי הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים").
המשך מאמרו של הרב מלמד, הדן ברצינות גמורה ב"פטור מהמצווה" שמוענק לגבר שעוסק בתורה כי גם הוא מרבה חיים בעולם בדיוק כמו מי "שעוסק בפריה ורביה", רק מוכיח את טענתי לגבי הגישה המוחקת את האישה מהסיפור, גישה שמסתפקת בנקודת המבט ה...
כאן כתבתי "הגברית", ומחקתי. מחקתי בשם כל אותם הגברים שמוכנים לוותר על זכויות היתר שמעניקים להם הממסד והחברה ומתפקדים כהורים לילדיהם, בשם הגברים שרואים בבת זוגם שותפה ולא כלי לקיום מצווה, ובשם כך מכבדים את גופה ורצונותיה. גברים (ונשים) שמבינים שילדיהם אינם מספרים בטבלאות ואינם "ילודה" אלא בני אדם אהובים וקשים, קשים מאד לגידול.
יטען מי שיטען "מצוות פרו ורבו" נמנית על מצוות התורה. מה שנכון - נכון. או שלא? "ויברך אותם אלוקים, ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א'). מצווה או ברכה אלוקית? רק אלוקים יודע מה היו כוונותיו, אבל אנחנו, בני האדם, בחרנו לפרש את הדברים כציווי, וכיאה לציווי - כימתנו ופירטנו אותו לפרוטות ומרוב "ילודה" כבר לא רואים את הברכה...
וגם אם נבחר בפרשנות המקובלת, המונה את "מצוות פרו ורבו" כאחת מתרי"ג מצוות - מי קבע שהיא החשובה במצוות, הגוברת על "ואהבת לרעך כמוך" ועל "וחי בהם"?
ואל תגררו אותי שוב לדיון על "סכנת חיים פיזית או נפשית לאם שאז כמובן שיתירו לה להימנע". אינני מבקשת היתרים פרטניים.
כוונתי ל"חי בהם" במובן הרחב יותר, האנושי יותר.
התורה שלנו אמורה להיות לנו סם חיים. חיים פירושם צמיחה, התפתחות אישית, חיפוש קרבת אלוקים ושמחה פשוטה שבמגע האנושי - ומהם יחסי הורים וילדים אם לא מגע אנושי יומיומי שכולנו תקווה שיתפתח לחברות טובה?
כשאנחנו הופכים את הילדים שלנו לחובות שיש לקיים או למספרים בטבלאות וכשאנחנו מסכימות שיהפכו אותנו לכלי - גם המגע האנושי סופו להיעלם בין ערימות הכביסה והכלים, יחד עם שאיפותינו הנשכחות לצמיחה והתפתחות.
וזה לא עניין של ילדים שכן או לא עוזרים בבית. זה עניין של גישה: ילדים אינם נטל, אינם "חובה" ואפילו לא "מצווה". אימהות והורות בכלל היא בחירה - בחירה באהבה, בנתינה, בקשר שלא מוחק אף צד כאדם, גם אם בתקופות מסוימות הוא דורש התמסרות טוטאלית. משפחה זו "נדנדה" מסובכת שכל רגע צריך לאזן מחדש, כשלפעמים צרכי הילד קודמים, לפעמים צרכי האם או צרכי האב (ושוב, אני לא מדברת על צרכים קיומיים אלא על בחירה מתמדת בין הקראת סיפור לבין כתיבת עוד כמה פיסקאות בעבודה הסמינריונית). וככל שהילדים הולכים והופכים למספרים נותרים פחות ופחות משאבים המאפשרים בחירה.
כל פעם מחדש אני טועה לחשוב שהדברים מובנים מאליהם. שאנחנו חיות בעולם שמכיר בזכותנו על גופנו, בקיומנו כבנות אדם ללא קשר להיותנו או לאי היותנו אימהות. עד שאני נתקלת בעוד מאמר שמנסה למקם אותי על רצף סקאלת ההחפצה, שבקצה הרחוק שלה אני רואה את מבטה הריק אותה אימא דרת רחוב מהסרט התיעודי.
הממסד לא הולך לשנות את גישתו, אז כנראה שנצטרך לעשות זאת אנחנו, הנשים. "אין הדבר תלוי אלא בי" - אמר פעם איש שמצבו היה, לכאורה, חסר מוצא.
אם בחיים חפצנו - אנחנו חייבות/ים לעצמנו ולילדינו הורות אחרת. הורות שמבוססת על בחירה ואהבה, ולא על מכסות ושורות בטבלת ה"ילודה".
ובכוונה כתבתי "הורות" ולא "אימהות", כי גם זה גורם לא מבוטל במשוואה.
כמה? ומתי? ובאילו רווחים? אנחנו חייבות (וחייבים...) להוציא את הדיון הזה מקירותיו של בית המדרש. לא לפולמוסים תיאורטיים הוא שייך, לא לטבלאות ולא ל"שאל את הרב". אלא לחיים. לחיינו שלנו.
ובחרת בחיים...