הם יושבים מולנו בקליניקה. הציור שהוא מצייר לעינינו הוא של סבל נואש שהוא סובל בגללה. חסרה לו אהבה, חסרה לו נאמנות, אולי גם אוכל חם, אולי חסרה גם מיניות... אבל למרות שהוא ממש מרגיש אומלל ומצייר את זה לפנינו בצבעים עזים, בלי לתאם מראש יסכה ואני חשים עמוק בבטן שבסיפור הזה דווקא היא הקורבן.
הקטע של הקוֹרְבָּנוּת הוא ממש מבלבל, כי באמת יש שם כאב וסבל. וכשיושב מולי אדם ומספר כמה רע לו, זה ממש צובט את ליבי. מסכן... ואז אם אני באמת מקשיב, אני לפעמים מגלה מתחת למעטה הכאב את האצבע המאשימה. "אני סובל כל כך וזו אשמת..." (השלימו את החסר). ואז אני גם מגלה שכל זה בעצם גורם ל"קורבן" שלנו תחושת צדקנות שכזו, שמתירה לו להשתלח במילים ובמעשים.
הבסיס של מנגנון ההצדקה העצמית של התוקף הוא "אכלו לי – שתו לי", אז "מגיע לי". ואם לא יתנו לי, אני אקח. כי אני מסכן – לא אהוב... וזה אשמת העולם, אשמתם של האחרים, אשמתו/ה של בן/בת זוגי. בלי להיכנס לשורשים הפסיכולוגיים של אדם כזה, אפשר להבין שהוא לא אחד שלוקח אחריות, אלא כזה שמטיל אותה על אחרים.
חשוב לי כאן לעצור ולהבחין. יש מציאות שאדם מזהה שהוא באמת סובל והוא מבקש לתקן את הקשר (או להחלץ ממנו). במקרה שכזה חשוב להפוך את הטענות לבקשות והזמנות עבור שניהם להתפתח. זה בריא - אך לא לאדם כזה כוונתי.
גם הקנאות היא צדקנית. ושוב, אני לא מדבר על הבקשה לנאמנות לקשר, אלא על הקנאות החולנית שמבקשת לחנוק, לדכא כל קשר עם העולם. כי אם את מדברת עם החברות שלך, זה במקום לטפל בי ובצרכים שלי. ואם יש לך שיח רגשי עם אחותך, זה בטח עלי. בטח אתן מרכלות עלי מאחורי הגב... כי הרי מוקד היקום הוא אני.
ויש גם את הקורבן האמיתי, אבל לרוב הוא לא כל כך מודע לזה. הוא או היא סובלים מהתעללות כזו או אחרת וגם לוקחים עליה אחריות, כאילו זו אשמתם. זה קורבן קלאסי. גם אנשים מאד מפותחים ואינטליגנטים יכולים ליפול לתוך המלכודת הזו, דווקא כי הם רגילים לקחת אחריות על עצמם ועל הסובב אותם. אדם כזה הוא טרף קל לאנשים המלאים בביקורת והאשמה, שחושבים שהעולם חייב להם משהו. ואם העולם יעלה בדעתו שלא לתת להם את מה שנדמה להם ש"מגיע להם" – יישרף העולם.
אז מה עושים?
קודם כל מסתכלים במראה – האם אני מלא בהאשמה? האם אני חושב שהעולם חייב לי משהו? שהאהובים שלי חייבים לי משהו? דוד המלך אומר בתהילים "אָמַרְתְּ לַה' אֲ-דֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" (תהילים טז, ב) – אפילו אתה ה' שבראת אותי, אתה לא חייב לי כלום. אף אחד לא חייב לי כלום, גורלי בידי.
ואז גם מול אותה מראה לשאול את עצמי, האם אני לוקח אחריות על אשמה של אחרים? האם אני בעצם קורבן? הרי לאף אחד (אבל ממש לאף אחד/ת) אין רשות ואף לא הצדקה לפגוע בי – לא מילולית ולא נפשית ולא רגשית ובטח לא פיזית. האם מישהו פוגע בי? מישהו מאשים אותי?
ורק אז להסתכל סביבי ולראות האם אני עד להתנהגות כזו – בבית, במשפחה המורחבת, בשכונה, ברחוב... ושם – להציע עזרה ואף לדווח כשצריך. הלוואי שנזכה להציל חיים – את שלנו, את של ילדינו, ובכלל...
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
מוזמנים להצטרף לקבוצת פייסבוק בשם "סגר של אהבה", שתלווה אתכם יחד בתקופה הקרובה. ולקבוצת ווצאפ בשם "עונג שבת זוגי". לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com.