הרב ליכטנשטיין על הרב עובדיה: הוביל מהפכה אדירה - במישור הרוחני והלאומי

הרב עובדיה עשה שני דברים מרכזיים וגדולים בחייו - העמיד עולה של תורה והעמיד עולו של עם. מבחינת העמדת עולה של תורה, הגמרא בקידושין (ל.) מביאה: ”אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני“. ולא קבוצה, ולא שכונה, ולא עיר - תנופה אדירה מבחינת הפצת התורה, שהיא ודאי בבחינת 'קבלה מהר סיני'.

וגם ברמה הלאומית, בעולם הדתי בעבר הייתה תחושה של ייאוש. גדולי דור, רבנים זקנים ומוכרים, הרגישו שהם אחרוני המוהיקנים, שאחריהם התורה כבר תקרוס, בארץ ומחוצה לה. מי שרוצה יכול לעיין בספרות הדתית של התקופה ההיא. בשם בעל התניא מובא שליהודי אסור להתייאש, ואסור להתייאש מיהודי. שורש הריקבון, שורש אובדן כל דרך, שורש איבוד האדם את אמונתו בקב"ה, וברמה אחרת בעצמו - טמון בייאוש. המהפך שחולל הרב עובדיה מבחינה זו בחלק גדול מעם ישראל - לא ישוער. מדובר במהפך במישור הרוחני, במישור הלאומי, מהפך שחצה מחנות וגבולות, והפיח רוח חדשה, ערכית ומחשבתית, בעם ישראל.

המהפך התבטא בשני מישורים:

1 - בתי מדרש וכוללים שהוקמו כפטריות אחר הגשם, הפצת תורה בקנה מידה משמעותי, שיצרו בין השאר מהפך אמוני משמעותי.

2 - מהפכה תודעתית, 'החזרת עטרה ליושנה', שאותה חולל הרב עובדיה ממש במו ידיו. ננסה להבין את משמעות המהפכה.

הרב עובדיה הבין, שבעם ישראל ישנם שני דברים אחוזים זה בזה - לא תהיה תקומת ישראל בארצו אם לא נצליח להוביל ולהמריץ בתי מדרש כך שיתקבלו במובן החיובי בקרב העם, וזאת לצד תקומה חברתית בכל רחבי הארץ. בלי תקומה חברתית, גם התורה לא תיכון, אך מצד שני, לא תהיה תקומה לחברה הישראלית לאורכה ולרוחבה, אם לא תהיה תנופה רוחנית מושרשת מהעבר אל העתיד.

הרב עובדיה ראה קשר הדוק בין איבוד האמונה בתורת ישראל לאיבוד האמונה בעם ישראל. כמובן, לא ניתן להסכים עם כל פרט, עם כל נקודה ויוזמה שננקטה ובוצעה במהפכה זו. עם כל ההערכה, בהחזרת העטרה ליושנה, הרב עובדיה ביצע מספר מעשים שאולי היינו מעדיפים שלא יתרחשו. נזכור, שהקב"ה הגיש לפני הרב עובדיה עם שרובו הגדול עובד ומוכן לעשות מילואים, והרב עובדיה החזיר לקב"ה עם שבו חלקים יותר גדולים אינם עובדים ולא ששים ללכת למילואים.

עם זאת, ועל הפרטים איני יכול להעיד, לרב עובדיה הייתה תפיסה ממלכתית במדינת ישראל, ותחושת בטן עד כמה יש לשקם את החברה ולהפוך אותה לחברה פוזיטיבית. הממלכתיות הייתה חלק מהשקפת עולמו ותרומתו, חלק מושרש ומעורה בנוף הכללי והלאומי, מדן ועד באר שבע. נצטט שני פסקים ששיקפו זאת.

הראשון, פסק שניתן בהיותו רב ראשי, הראשון לציון, שמתייחס לעלייה האתיופית, ובה באומץ רב, פסק שיש לסמוך על העלייה שלגביה נשאל מבני אתיופיה, ולהכניסם לעם ישראל.

פסק שני, מתייחס ליהודי צרפתי שעמד בקשר הדוק עם הרב עובדיה ותרם רבות למדינת ישראל בעבודתו בחוץ לארץ, ולאחר שגדלו ילדיו, עלה לארץ על מנת להתגורר בה. הגיעה לרב עובדיה ידיעה שאותו יהודי חושב לעלות ארצה ומחפש משרה, והרב עובדיה שלח לו מסר חד משמעי שידע ויבין כי בכל מקום שבו יחפש עבודה, הרב עובדיה ידאג שיפטרו אותו וישלחו אותו שוב לצרפת, כיוון שעבודתו שם חיונית הרבה יותר.

מבחינת הפסיקה, עלינו להבין כי הרב עובדיה היה יכול להעצים ולייצב את עולמה של תורה בעצם הנכונות להתמודד עם שאלות פרט וכלל, שאלות החובקות את חיי האומה. אך כאן אנו מגיעים לנקודה שהזכרנו לעיל, ביחס לאחריות שחש הרב עובדיה.

האחריות באה לידי ביטוי גם במישור הפוליטי, בעיקר דרך תנועת ש"ס. אם מישהו היה שומע על פועלה של ש"ס לפני חמישים שנה, היה מלגלג לחלומות שכאלו. השילוב שבין תורה וחברה, הוא הדומה והשונה, בינו ובין הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. הרב שלמה לוי הזכיר את ענוותנותו של הרב עובדיה. הרב עובדיה דאג שעניים יהיו בני ביתו, כדברי המשנה באבות (א', ה). הרב עובדיה שאל את עצמו מה יתן חיות לציבור מוכה כלכלית. באבות דרבי נתן (פ"ז), הדברים מוזכרים בהקשר לענווה.

הרב עובדיה היה מוכן להיאבק על דאגה לתורה ולהם, גם כשהיה מדובר במאבקים אישיים, הן בראשית דרכו על תלמוד התורה שלו, על השידוך שהוצע לו מצד ההתנגדות במשפחתו, והן בהמשך דרכו עם רבנים אחרים.

(צילום: cc-by-Talsardar)

כאשר נפגשתי עמו פעם אחת בשנות השבעים כשהתחנן שיאפשרו לו להמשיך בתפקידו כרב ראשי, כאשר כיהן לצד הרב גורן. לא נחה דעתם של חברי הכנסת מסגנונו היצירתי והבוטה לעיתים של הרב גורן, והחליטו לקצוב את כהונתו של הרב הראשי לעשר שנים. רבים רצו שהרב גורן ימשיך, ורבים אחרים רצו שהרב עובדיה ימשיך. הרב עובדיה ביקש ממני לשוחח עם הגרי"ד סולובייצ'יק, כדי שישפיע על ראשי המזרחי בנוגע להמשך כהונתו של הרב גורן. והמאמץ להישאר ולהשפיע מכס הרב הראשי, היה עוד לפני הקמת תנועת ש"ס והמאבקים הפוליטיים המרובים שאנו רואים.

כאשר הואשם הרב אבוחצירא בפלילים, הפוליטיקאים מהציבור הדתי לאומי לא משכו את ידיהם. בציבור המזרחי, התעוררה תחושת הקיפוח הנושנה, ובמו ידיהם הקימו הפוליטיקאים ומערכת המשפט את תנועת ש"ס. הרב ש"ך הצטרף לרב עובדיה במהלך זה.

בהמשך, היה ניסיון לשיתוף פעולה בין הציבור הדתי לאומי לציבור של תנועת ש"ס בניסיון להקים קואליציה משותפת, אך בערב האחרון בו ישבו ראשי המפד"ל על המדוכה, הגעתי ללא הזמנה למפגש, ותמהתי כיצד ניתן לשבת עם מחלל שמים בפרהסיא, אבל עם יהודים שמתפללים בצורה אחרת לא ניתן לשבת?! בסופו של דבר, המאבק ההיסטורי הסתיים בדרכו שלו.

הרב עובדיה היה אדם שהשלום היה חשוב לו. אנשים שאינם מכירים את הרב עובדיה, חושבים לעיתים שמדובר בפוסק קנאי, כיוון שהוא לא מסכים איתם. אמנם, הקולות של הרב עובדיה הן חלק מהתוכנית שלו לבניית עם מתוך אהבת תורה ויראת שמים. בפסוק "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ישנם שני מוקדים - 'נועם' ו'שלום'. 'שלום' יכול להיות מדיניות ערכית, פוליטית וחברתית, וב'נועם' הכוונה לאופי אנושי.

הגרשז"א היה איש נועם ושלום, אבל הרב עובדיה היה מסוגל לקפץ מכנס לכנס עם מסוק מיוחד כאילו היה פוליטיקאי זול מארצות הברית. יכול היה לשבת בשלווה כמו שביקש הגרשז"א, אבל לרב עובדיה הייתה קונסטלציה נפשית אחרת, שמשכה אותו לפעילות אינטנסיבית יותר. לרב עובדיה הייתה הזדמנות היסטורית להתמודד עם אתגרים גדולים, והוא בנה את גדולתו האישית יחד עם תנועת ש"ס במישור האישי, החברתי, הלאומי ועוד. דווקא הציבור הדתי לאומי צריך להעריך את האכפתיות והדאגה לפרט ולכלל.

אנו נשכרים מפועלו הרוחני, מספריו שנפוצים בבית המדרש. מי רצה ללמוד בעבר בישיבה? מי שלא הצליח ללמוד שום דבר אחר. זו הייתה התחושה במזרח אירופה ובמקומות נוספים. תרומתו של הרב עובדיה נוגעת אלינו ברמה האישית, ולא רק לספרדי שנהנה מפסיקותיו. הרב עובדיה גייס לשורותיו תלמידי חכמים שהיו יכולים להיות בסיירות ובמקומות מצוינים אחרים. תרומתו של הרב עובדיה מתפרשת בארץ ובחוצה לארץ, בהרמת קרנה של תורה.

נחתום בהארה קצרה. לצד ההצטרפות למתאבלים, עלינו לדעת להיות אף בין המעריכים. ישנם דברים שאנו יכולים לחשוב כי הזיקו, אבל הכרת הטוב חייבים אנו לחוש בגין אובדנו של אחד מגדולי הדור, ברמה האישית והלאומית.