כל ימיו נתן מרן הראי"ה קוק זצ"ל דעתו לשני ערכים חיוביים: ערך "הכלל" והמימד המאחד, וערך "הפרט" והמימד המייחד. "הכלל" הוא אחד מעיקרי משנתו, ואולם לא על חשבון "הפרט". כך, למשל, הסביר הרב את הברכה שבפיצול השבטים, שכן רק כך ניתן מקום לציביונו ואיפיונו של כל אחד מההיבטים השבטיים הייחודיים. המגמה המאחדת של מיגוון צבעי הקשת האחת, אסור לה שתבוא על חשבון כל אחד ואחד מהצבעים השונים. עם זאת, ודאי שבסופו של דבר, המאחד - הקשת האחת - גובר. הפיצול הוא אמצעי, ולשעה; האיחוד הוא מטרה, ולדורות.
לדידו של הרב, זה אחד ממסריו של חג החנוכה. ברכת "להדליק נר [ולא "נרות"] של חנוכה", מוסברת על-ידו כביטוי לחזון איחוד מיגוון אורות: "אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה". אמת, טוב להם לאורות אלה (שמונה ! ) לעמוד, לפי שעה, בפירוד, "כדי שלא תימחה צורת כל אחד מהם על ידי עירוב פרשיות". אדרבה, "כל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה אליו". ואולם זה אמצעי, לא מטרה. המטרה היא "ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל כי כל המאורות כולם - הכל נר אחד. על כן לא נרות נאמרו בברכה של חנוכה - כי אם נר של חנוכה".
יחסו של הרב לסוגיית פיצול ההגייה, אף היא בבואה לאותה תפיסה. הרב צידד בשימור כל עדה את נוהגיה - תימנים, ספרדים, אשכנזים - וזאת מסיבות הלכתיות וחינוכיות כאחד, גם אם ברי שלא זה חזון אחרית הימים. וכך גם לגבי כשרות - הלכות טריפות ועוד. לצד זה, לא זו בלבד שהרב חתר, ככלל, לאיחוד האומה בכל שרק ניתן, אלא שמקרים רבים של פיצול לא נבעו אלא רק מ"לא אכשור דרא" - עדיין לא הוכשרו הלבבות.
הסכמתו לפיצול תפקידי הרב הראשי - ספרדי ואשכנזי - היתה ללא ספק כזו. נכון שהרב הצדיק את המהלך והבהיר את הייחוד של כל אחד מ"בתי ישראל", ואולם ברי ששורש הדבר לא נבע אלא מאילוץ היסטורי-ריאלי, מצב מובהק של "לא אכשור דרא". דרישת רשויות המנדט הבריטי; העובדה שהנתון הקיים היה "חכם באשי"; ובעיקר "הנפשות הפועלות" שהיו רלוונטיות אותה שעה (ולא זה המקום להרחיב בדבר), העמידו לנגד עיניו עובדה: או שלא תקום רבנות ראשית או שתקום בכפל מינויים.
הרב, כדרכו ההיסטוריוגרפית, ראה בכל שמתרחש את ידה של השגחה עליונה, וכמובן שכך גם בנדון דידן. הרב הצדיק רעיונית-הגותית את הפיצול אותו גלגל לפנינו מסבב הסיבות, וביאר אותו בדרך עיונית. ואולם כל הקורא את דבריו בעיניים פקוחות מבין שאם רק היה לאל-ידו, הרי שהוא היה מקדם מהלך מתוקן: "דבר אחד לדור".
קיבוץ הגלויות לו זכינו, שיבת נדחי ישראל מארבע רוחות שמים, היו תהליכים הדרגתיים. כך גם התערותם של יוצאי התפוצות השונות ו"ערבובן" אלה באלה, בנישואין, בחינוך, השכלה, תרבות וכו'. אם בשעתו הייתה כמיהה לרמטכ"ל תימני ואם טרחו לאזכר כמה "מזרחיים" יש בממשלה, הרי שהיום גבה לא תתרומם ועתונאי - שאינו מתוסבך - לא יטרח לציין.
אין ספק שמרן הראי"ה קוק זצ"ל, היה מצדד כיום במינוי רב ראשי אחד וביטול כפל הכהונות. ברוך השם כבר "אכשור דרא"! הציבור שקודם לכן עדיין לא היה בשל לכך, עתה הוא בשל ובהחלט נכון. אדרבה, כמעט נכון לומר את ההיפך: הציבור כבר אינו מעכל את ההכפלה. הציבור יודע שרב - כל רב, יהיה מוצאו אשר יהיה - חייב להיות אמון הן על הכרעות רבי יוסף קארו והן פסיקות רבי משה איסרליש; אוי ואבוי אם לא זה המצב!
אל לנו לקדש "אמצעים" ולראות בהן "מטרות"; אל לנו לראות "שלב" כתמונת "חזון"; וגם, אל לנו לראות בכל מהלך שנעשה מצד "מסויים" של המפה הפוליטית, מיתקפה מכוונת נגד קדשי ישראל. אפשר - ולדעתי רצוי ונכון - להתנגד להצעה הדוגלת בהקניית אפשרות גיור לכל רב מקומי; אפשר - ולדעתי הענין מורכב - להתנגד להטלת סנקציות פליליות על משתמטי גיוס; ואפשר - וכאמור, לדעתי הענין מוצדק - לתמוך בהצעת מינוי רב ראשי אחד. לא זה המקום לדון בשאלת העמדת אותו רב ראשי בנשיאות בית הדין הגדול או לבכר דווקא את העברת תפקיד זה לוותיק שבין דייני בית הדין הגדול, שאלה שיש לה צדדים לכאן ולכאן, ואולם האמת צריכה להיאמר כי כאשר אחדים מהרבנים הראשיים לא עמדו בבחינות הדיינות וכיהנו כדיינים בבית הדין הגדול, ואף כנשיאים, הרי שהשאלה "מחווירה" קימעא...
הגיע הזמן לתקן. מדינה שיש לה נשיא אחד, ראש ממשלה אחד, רמטכ"ל אחד וכו', נכון שיהיה לה רב ראשי אחד. כך קימעא קימעא גם יתקיים בנו "השיבה שופטינו כבראשונה" עם ראש סנהדרין, אחד כמובן.
הכותב הינו נשיא מכללת ”אורות ישראל“. המאמר יפורסם השבת ב"עולם קטן"