בתקופה האחרונה הושמעו מספר גידופים והשמצות מצד רבנים גדולי תורה כלפי ציבור שלם וכלפי תלמידי חכמים. חסידי הרבנים המבזים בדרך כלל מגיבים לדברי רבותיהם - "אם הרב אמר - אז הרב צודק" ובכך ממשיכים את דרכי רבותיהם בביזוי ציבור ורבניו -הן בטוקבקים והן בחיים הממשיים. אותם חסידים, בעלי אמונת חכמים מעוותת, לא יכולים לתפוס שיתכן שהרב המבזה פשוט חטא בדבריו כשאמר את הדברים בדרשתו.
בגמרא (תענית כ.) מובא מעשה על רבי אלעזר. יש גרסאות לפיהם מדובר ברבי אלעזר בנו של רשב"י, שנחשב כאחד מל"ו צדיקים(!). רבי אלעזר מתוך גאווה של לימוד תורה ביזה אדם וכינהו מכוער ואף שאל אם בני עירו מכוערים כמותו. הגמרא מציינת במפורש שכיוון שרבי אלעזר "ידע בעצמו שחטא" הוא התחנן למחילה מאותו אדם עד שאותו אדם נענה לבקשת הציבור שאמר "מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא". אותו אדם הסכים למחול רק בתנאי שלא יהיה רגיל רבי אלעזר לבזות בני אדם. מהגמרא הזאת מוכח שאדם גדול בתורה עלול ליפול בחטא שפל של ביזיון אדם בהערה עלובה.
בזוהר (פרשת נח) מובא דרוש על חומרת אמירת שטנה על עם ישראל:
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל מִכָּל הָעוֹלָם, וְיֹאמֶר רַע לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל - עָנְשׁוֹ גָּדוֹל מִכֻּלָּם, וְלֹא מָצָאנוּ צַדִּיק טוֹב כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דּוֹר, וּמִשּׁוּם שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךְ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךְ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרַע הַרְבֵּה לְפָנָיו.בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב בּוֹ, וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשּתָיו עֻגַת רְצָפִים. מַהוּ רְצָפִים? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּעֵת רָאוּי לֶאֱכֹל מִי שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל בָּנַי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לֹא זָז אֵלִיָּהוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹרוֹת זְכוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל תָּמִיד. וְכָל מִי שֶׁעוֹשֶׂה זְכוּת, הוּא מַקְדִּים וְאוֹמֵר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה עַכְשָׁו פְּלוֹנִי. וְאֵינוֹ זָז מִשָּׁם, עַד שֶׁיִּכְתְּבוּ זְכוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם, שֶׁכָּתוּב (מלאכי ג, טז) וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו.
מדברי הזוהר אנו למדים שגם הצדיק הגדול ביותר בעולם, עלול להיענש בחומרה כאשר הוא מקטרג על ציבור שלם. כאשר הדבר נעשה בפרהסיה, נגרם מכך גם חילול ה'. הרמב"ם (הל' יסודי תורה ה,א) כותב: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם...". כאן מדובר במעשים שהם אפילו לא עבירות, אלא פשוט התנהגות לא הולמת של תלמיד חכם הגורמת חילול ה'. ברגע שהבריות מרננות זהו כבר סימן להתנהלות בעייתית של תלמיד חכם. אחת הדוגמאות שמביא הרמב"ם לחילול ה' מסוג זה היא "שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס". ובהלכות דעות (ה,ז) כותב הרמב"ם: "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות".
מכאן שאין זו התנהגות הולמת לתלמיד חכם להתלהם ולצעוק בכעס וכל שכן לקלל או לבזות אחרים. פלא יועץ בערך "דיבור" מזהיר שלא לבזות בני אדם לקרוא להם בכינויים ולחרפם:
אסור לבזות לשום אדם כדתנן (אבות ד, ג) אל תהי בז לכל אדם...והקורא לחברו עבד או רשע (עי' קדושין כח א) או מחרף ומגדף בשאר חרופין וגדופין חיב נדוי או קנס, ואפלו לילדים קטנים לא טוב לחרף ולגדף, ובפרט אם אומר להם ארורים שבו נדוי, ואם אומר להם חמורים או איזה שם משמות בהמות וחיות טמאות, גורם שתאחז הקלפה הנקראת באותו שם בנפשו. ורבים אין נזהרים בזה וקורים חמור או כלב, וצריך להודיעם כי נפש הם חובלים. לכן יזהרו ולא ישמע על פיהם שמות טמאים."
לאחר מכן מזהיר הפלא יועץ את הדרשנים, שגם אם כוונתם להוכיח את החוטאים- צריך לעשות זאת ללא ביזיון הציבור:
"ומה מאד צריכים לזהר הדרשנים שלא לבזות את הרבים, וכשדורשים באיזה דבר שאין נזהרים בו, אפלו אם כתוב בספר ורבים מעמי הארץ עושים כך וכך, הם ישנו לדבר בלשון נקיה ויאמרו ורבים מהמון העם וכדומה לעולם ידבר אדם בלשון נקיה (פסחים ג, א ועי' ילקוט שמעוני נח רמז נה) באפן שלא יהא צד בזיון ולא ימצאו מקום להקפיד".
אם כן, אנו למדים שגם גדולי תורה עלולים לחטוא בביזיון בני אדם, ולכן אם הרב ביזה, גם אם הוא גדול שבגדולים - כנראה שהוא חטא. אם הרב חולק על דרכו של ציבור מסוים או של תלמידי חכמים מסוימים, ניתן לומר את הביקורת בצורה מכובדת ועניינית ללא תוספת גידופים וקללות.
חלק מתלמידי מהרבנים המבזים, משיבים לאור ההתבטאויות הבוטות של רבניהם, שהם אינם מהרהרים אחר רבותיהם - וכך הם פוטרים את עצמם מאחריות. ובכן, בגמרא בברכות (יט.) מובא שאין להרהר אחר תלמיד חכם שעבר עבירה, שהרי בודאי עשה תשובה, אך הגמרא מסייגת זאת רק למצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחברו, "מהרהרין אחריו עד שיתפרסם הדבר שחברו מפוייס ממנו", כדברי המאירי שם. ולכן בהחלט ניתן להרהר אחר תלמידי חכמים שמקללים ומבזים ציבור שלם ורבניו - כל עוד הם לא התנצלו.
הכותב הוא בוגר כולל, מגיד שיעור קהילתי וחוקר