פיסקה ג' אורות התחיה / הרב רכל
כשהחיים פורחים - יש חיים מדוכאים שאינם פורחים. הרב מקביל את היצירה והמדע למול התורה כשני דברים הנובעים מהצד האנושי שלנו.
אצל עמ"י כל היצירה נובעת מהתורה. יצירה הוא הוצאה של המקוריות הנמצאת בתוכנו. היא דבר הנובע מתוך הנשמה. ההמצאות למיניהן ומנהגי חיים שונים מביאים לידי ביטוי יצירה זו. מדע כולל את כל הצדדים הלימודיים והמחקר הבאים מחוצה לנו.
שני תחומי ביטוי אלה כוללים את כל החיים. יסוד היצירה נובע מהנתונים הנשמתייים המיוחדים שיש לאדם. לכן יצירה חייבת להיות חופשית ואניה יכולה להיות מוכתבת. לכן הכרחי שהדעות תהיינה לא קבועות על פי סדר אחד, אלא יהיה פלורליזם ורבגונויות.
צביון - אופי. הדירוג של חשיבות היצירות והמדע ייקבע לפי עוצמות החיים המתגלה בהן. זהו דירוג אמיתי. דירגו אמיתי פירושו: הדירוג של ארבעת המינים דצח"מ הוא לפי ההבדלים ... אפשר לומר שאלה גילויים של רבש"ע. כל דבר הוא גילוי אלוקי, כגון מסה, משקל, לצבע, יופי. אצל הצמח יש גילוי אלוקי משוכלל יותר, יש השתנות, פרייה ורבייה. באדם הדבר כבר מתגלה ע"י ערכים. בעמ"י מתגלה הצד האלוקי של התורה. רק לעמ"י יש מהות טבעית השייכת לדברים האלוקיים ולא מהות נקנית כפי שהגויים יכולים לקיים את התורה בצורה מלאכותית. הם לא מסוגלים להתחבר אל ה' דרך התורה כמו עמ"י, אלא דרך שבע מצוות בני נח בלבד.
מעבר לתכונות הצומח והחי השונות, אנו נותנים פירוש לתכונות השונות - יש גילוי אלוקי שונה בכ"א. יש הוויה יותר משוכללת הנקבעת ע"פ רמת ההתגלות של האלוקות באותה הויה.
המדענים שייכים לפרט - הם אינם עוסקים במשמעות העניין שאותו הם חוקרים, ולכן אין הם מגיעים לאמונה לעתים הם יכולים להשקיע זמן רב בחקירת דבר קטן יחסית של גילוי אלוקי, כגון על מבנה פלסטיק. מצד שני ניתן לחקור את גוף האדם שיש בו גילוי אלוקי רב יותר.
בכל נושא שעולה לתקשורת דנים בו מכל הכיוונים - בלי קשר לרמת חשיבותו. על כך אומר הרב שיש להעריך את חשיבות החיים ביצירות של חול. לפי רמת הגילוי השייכת בהם, ועלינו להתרגל לצורת הערכה זו.
לדוג' האינטרנט הוא בלון נפוח שרובו אוסף ענק של אינפורמציות שאינן משמעותיות. לכן אין להתלהב ממנו כ"כ. כשאנו שומרים על הראש, אנו ממשיכים להתרכז בעבודת ה', תקומת עמ"י ועוד.
באופן כללי, העובדה שמין האדם הוא שהמציא את הביטוח הרפואי והביטוח הסוציאלי - הוא דבר אנושי וחשוב, שכן יש בו חסד וצדקה מרובים - דבר שעלינו להעריך. אולם אין אנו צריכים להעמיד במרומי היצירה האנושית צייר שציוריו אינם קשורים לחיים (אע"פ שאיננו מזלזלים במי שמעריך את הציורים).
כל דבר שיותר מקדם אותנו לדעת אלוקים ולהבנה נכונה של המציאות יש בו יותר חיים. איננו מזלזלים בשום דבר, אולם אין לתת חשיבות מופרזת לדברים מסוימים.
יש דברים רבים שאיננו מסתכלים עליהם עצמם אלא על תוצאותיהם, כגון כדורגל מונע מלחמות, או שמרים מביאים לשובע אצל רעבים.
התורה לא מתנגדת לחופש היצירה, וכלל א"א להתנגד אליו, מכיון שדרכו נותנים את הביטוי לנשמה, וא"א לעשות זאת ע"י הגבלת הנשמה. התורה כן מגבילה את הנושאים שבהם אפשר לעסוק ולא את היצירה עצמה. אין לעסוק בדבר שמשחית את העולם, כגון בשחיתות. התורה לא ניגשת לנשמה ואומרת לה כיצד ליצור, אלא לפני שהנמשה באה ליצור, היא אומרת לה לבחור דבר שיבטא את הטוב שבעולם ויחזקו, ולא יחזק את הרע. בדברים אל ה התורה מגבילה מאוד, כשם שבכל חיי המצוות התורה מגבילה את האדם ואומרת לו לבחור בטוב ולא ברע. אחרי שכבר בוחרים בטוב, התורה לא מגבילה את היצירה של האדם. כל חברה בוחרת לעצמה מערכת ערכים שהיא רוצה שכולם יתנהגו לפיה, ואין היא מהווה הגבלה, אלא הדרכה של החופש.
ספרים רבים, גם אם אין בהם רע (שבגללו כלל לא נקראם), הרי שאין בהם דברים חיוביים, ויש דיבורים בלבד המרשימים את הלבבות ויוצרים ערפל של רגשות שמעולם לא היו. לעתים טוב שהאדם ישגה בדמיונות מכיון שזה מעניק מנוחה לנפש, אולם אין להפוך את זה למרכז החיים. עוד יקומו לנו סופרים, שהגישה שלהם בספריהם תרומם אותנו ותפגיש אותנו עם דרגה אחת או יותר מעבר להיכן שאנו נמצאים וימלאונו חיים. כשתנחיל לכתוב, הציבור יהיה מעונין בכך, ותגדל הדרישה לכתיבה כזו.
יש בעולם דברים חשובים וגם דברים שאינם חשובים, ולכולם יש מקום, ויש להמשיך לבנות את העולם ערכים נכונים. אז תהיה התורה במרכז הכל, והעולם כולו יקבל ממנה.
אבל כל זה - כל הערך של גילויי היצירה והמדע החופשיים הוא
יסוד חשוב אצל עמ"י הוא שהכל לא מתחיל מאתנו אלא ממנו - מה' - סגולה אלוקית שה' הכניס בנו לגלות את שמו בעולם. מתוך תכלית זו אנו גם יוצרים וגם מדענים. כל היצירה והמדע ערכם יפה מתוך הבסיס היסודי של לימוד.
השאיפה אל הטוב האלוקי (הנגלה והנסתר) - ביטוי לתורה כולה, שכל מטרתה היא עשיית הטוב בעולם.
היצירה והמדע נוספו לנו מתוך כך שאנו אנושיים.
חשוב לדרג את חשיבות הדברים בעולם כדי שנוכל לכבדם כראוי. כבוד הוא ישות - כשנותנים כבוד לדבר, פירושו של דבר שמתייחסים אליו כאל ישנו. ככל שלדבר יש יותר ערך אלוקי הוא יותר ישנו, וחשוב לכבדם מכיון שכך אנו משרישים בחיינו את היחס הנכון לרבש"ע. ה' הוא מקור היש, וכשמסדרים את יחסי הכבוד הנכונים לכל הדברים בעולם - אנו מעריכים נוכן את הסדר האלוקי ואת החשיבות של ה' כמי שעומד במרכז הכל. כשם שיש הלכות שונות של כבוד - לפי אנשים שונים, כך יש צורות התייחסות שונות לדברים שונים בעולם.
לכן חשוב לתת כבוד לאחרים (אדם לא יכול לראות את הכבוד של עצמו, מכיון שהוא נושא את הכבוד. האדם מרגיש שמכבדים אותו מכיון שהוא נושא בתוכו תורה, ומכבדים את התורה שבו, וגם הוא עצמו צריך לכבד את תורתו).
כעת הרב מדבר בצורה מעט ארוכה על ההבדל בין ישראל לעמים בנקודה זו, שה' הוא חיינו (-דבר שלא שייך לגוים).
אירופה נתייאשה - היא כאילו צודקת על כך שהתחיל אצלם תהליך של אתאיזם. היתה מציאות היסטורית שבתקופה הביזנטית החלה הנצרות בטענה שאין היא באה לשנות את התורה. מכיון שהיהודים לא קיבלו אותם, הם הלכו לגויים והכניסו לתוכה אלילים ושאר טעויות. מכיון שמדובר בגוים שלא מחוברים בנשמתם לה'
אמונה אינה מתחילה במחשבה והכרה שכלית בכך שיש אלוקים, אלא בקשר - ויפח באפיו נשמת חיים, אור ה' מופיע בתוכנו, ואנו מחוברים אליו בהווייתנו. אנו יודעים את ה'. לכן אנו יודעים מה פירושו של קשר זה. האמונה מתחילה מתוך קשר חי. הגוים לעתיד לבוא ג"כ יזכו לכך - מתוך הקשר אלינו הם ג"כ יתחברו לה'. כשלא מחוברים בהווייתם לאלוקים, נוצרת סתירה פנימית בין ההכרה השכלית והחיצונית לבין הפנימיות והרגש האמיתי שלא מתאים לאלוקים, אלא למעשי הרג ושחיתות. אצל יחידים באומות העולם אפשר למצוא את האמונה באלוקים בצורה אמיתית, אולם לא בתור ציבור.
היה תהליך באירופה של התעוררות לאומים מעט לאחר נפוליון. לאט לאט התפתחה הפסיכולוגיה לאומית - קביעת האופי של האומה והמכנה הנפשי המשותף לה - כשם שיש מלאך לכל אומה הקובע את אופייה. אח"כ נוספה הפילוסופיה של ניטשה שהעמידה סימן שאלה גדול על כל המוסר שלנו - עשיית הטוב והתחשבות בחלש. כביכול זו כניעה לערכים, ועדיפה מלחמה מכיון שהיא מפתחת את כוחות האומה, שירה, אחדות ועוד. בעקובות זאת בא הנאציזם.
מכח החיבור לה' אנו שואפים לטוב ומגלים בתוכנו את ה' שהוא רחום וחנון. כל המידות הטובות שלנו נובעות מתוך אלוקים שנמצא בתוכנו. מי שאלוקים לא נמצא בתוכו, מידות אלה אינם שייכות אליו אלא סותרות את עצמיותו.
יש תהליך שבו האומות הולכות ומתעלות, עד שלעתיד הן תוכלנה להתחבר לה'. אולם בעבר היתה קפיצה חדה מרע לאמונה בה'. הרב דיבר על המתרחש לפני מאה שנה, ובימינו יש התקדמות נוספת, כגון פירוק נשק, פעילות האו"ם למען מקומות מוכי רעב, הבטחת שלום בעולם.
אותנו אם נהיה מה שהננו - הרב מדבר בתחילת הפסקה על המרכזיות שבשאיפה אל הטוב האלוקי. היצירה והמדע שהם חלק מהחיים שלנו חשובים בתנאי שהבסיס המרכזי והיסודי, השאיפה אל הטוב האלוקי מונחת ביסוד השאיפה שלנו.
אירופה הולכת ועוזבת את ה' כשמתברר שהשאיפות הלאומיות של המדינות האירופיות אינן כוללות את הטוב האלוקי. אמונת ודעת אלוקים מתאימה לשאיפה הלאומית של עמ"י.
אם נהיה מה שהננו, ולא נתעטף בתרבות זרה - שאלת המוסר לא תפריע לנו (ברור לנו שצריך לקבל את המוסר של התנ"ך - לא כמו ניטשה, שהיה בעד מלחמות, ובעד שלטון החזקים על החלשים). הטוב לא סותר את פנימיותנו. מה שאנו כעם, מנהלים חיים בא"י, אינו אמצעי לשמור על המחיה והכלכלה בלבד, עם בטחון, אלא מטרה להנהיג מדיניות שתבטא את השאיפה אל הטוב של עמ"י - השאיפה הלאומית שלנו.
ואנו רואים מבשרנו - דבר עצמי - דבר השייך לנו.
שכל המהלך שבו מוליך אותנו הוא להבין את המרכז של תהליך התחיה: אנו שבים לא"י כדי שבה תבוא לידי בטוי הדבקות שלנו באידיאל של הטוב. לעתים, במשך ההסתחפות בחיי היומיום אנו שוכחים תכלית נקודת מרכז זו - לתת ביטוי לאהבת ה' שבנו וביסוד החיים שלנו.
דו שיח ומאבק על א"י ועל ההתיישבות הקשורים לאידיאל הזה שונים לגמרי כשמנהלים אותם מתוך אהבה אידיאל זה, לבין ניהול הכפשה וגינוי.
לא היינו יכולים לעמוד - הרב עושה סקירה היסטורית של קורות עמ"י. האינטרסים של כל האומות עומדים לנגד עיניהן בלבד, ולא איכפת להן מדעות אחרות. עמ"י שכח את עצמו בקשריו הקודמים עם הגוים, ולכן הוא יצא לגלות שבה הוא נאלץ לעסוק ברוח בלבד מצד כלל האומה. היותנו בעיקר רוחניים יצר לנו רפואה. דווקא ההתנתקות שלנו מהארץ גרמה לנו לחזור בתשובה ולהכיר בכך שהטוב האלוקי הוא מרכז חיינו. אנו קרואים להגשים מחדש את הגשמת הטוב האלוקי גם בחיי החומר. עלינו לקחת אותה רוחניות, ולגלות אותה בחיי העם בארצו. לקחת את הכל, ולהופיע זאת בחיים - זאת התחיה.
פעמים רבות, כשלוקחים רעיון גדול, עם אידיאלים גדולים ומנסים ליישם אותו בחומר - יש נפילה גדולה. למציאות אין כנפיים מהירות כמו שיש לחיזיון, כלומר קשה לחוש את הרוחניות בחיים החומריים.
לכאורה איננו זקוקים לחיי החומר, והיינו יכולים להסתפק בחיי רוח בלבד כפי שהיה בגלות. למעשה כל התוכנית של ה' בבריאת העולם היתה להפגיש בין החומר לרוח, ולכן הוא יצר את האדם מהגוף ומהנשמה ביחד - למרות שאין הם מתאימים האחד לשני. גם כשאנו חיים, אנו מבטלים תורה ע"י שנתינו, אכילתנו, עבודתנו, גידול הילדים, הרגעתם. ה' רצה לשים אותנו בכל העוה"ז, למרות כל הירידה הרוחנית שיש בו. הרבה טוענים שזו היתה הבעיה של המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ מכיון שבהיותם במדבר, הם לא היו צריכים לטרוח בעניינים המעשיים כדי להתקיים וללמוד.
אולם הנקודה היא שבאמת העובדה שאנו צריכים ללכת בדרך ה' ולגלות את טוב ה' בעולם בתוך כל העולם החומרי, מניבה מדרגה רוחנית גבוהה בהרבה ממה שהיינו יכולים להשיג לולא העבודה בחומר. אמנם אם הבת מלך היתה מנותקת היא היתה גבוהה יותר, אולם מדרגה זו לא היתה קבועה בה בצורה עמוקה. מי שצריך להתמודד נמצא במדרגה גבוהה יותר, מכיון שההתמודדות מכריחה את האדם לחשוף כוחות שלא היה חושפן לולא ההתמודדות. כך נוצרת עוצמה רוחנית איכות מאוד.
איננו צריכים ללכת אלי קרב ולהיכנס להתמודדויות ולנסיונות, שכן איננו יודעים בדיוק מהם כוחותינו (וממילא איננו יודעים האם נצליח לעמוד בניסיון), אולם ה' מזמן לאדם נסיונות הבאים לפי שורש נשמתו של האדם, והמזככים אותו. תמדי האדם צריך להיות במצב שהתורה תהיה מרכז חייו. אם כן, ברמה הפרטית צריך להימנע מלהיכנס לנסיונות, ולעסוק בתורה שהיא העיקר.
בספר דברים, כשמשה ממנה את יהושוע להיות מנהיג, חוזרות שם המלים חזק ואמץ מס' פעמים (וכן הוא בתחילת ספר יהושוע), מכיון שמתחילת יהושוע ואילך מתחיל קשר ויחס שונה בין רבש"ע לעמ"י. דור המדבר עיקרו עבודת ה' בצורה פסיבית - נסים רבים, ה' יילחם לכם ואתם תחרישון. יש להם מן, באר מרים, עליהם להימנע מעבירות, אין הם צריכים לקחת יחס כוחות נורמלי. זו מדרגה רוחנית שבה לא פועלים, אלא מתאימים את עצמנו ומידותינו אל ה'. בשלבים הראשונים של ההתפתחות הרוחנית של האדם, אנו ג"כ נמצאים במצב כזה.
אולם בדור יורשי הארץ, הברכה חלה במעשי ידי האדם - צריך לעשות מארבים ומלחמות עם כוחות גדולים, ונזקקו לעזרה של שבטים אחרים כדי לכבוש, ושי מקומות שלא היו מסוגלים לכבוש. כאן על האדם לפעול, והוא נכנס לחיים הריאליים. ללא מאמץ א"א לצפות לסיעתא דשמיא. לכן חשובה הברכה של חזק ואמץ - צריך אומץ מיוחד כדי להתמודד עם החומר. צריך ליזום את העתיד ולהחזיק את מושכות החיים בידיים. החיים הנורמליים כפי שה' ברא אותם הם טבעיים וטהורים. העוצמות הרוחניות הן הרבה יותר גדולות, כשכל מעשיו הן מתוך ההתמודדות הבחירית. התורה הרבה יותר מאירה וגדולה במצב זה.
אולם ברמה הכללית ענייננו הוא להיכנס לארץ, להכות בה שורשים, להקים כלכלה, צבא ועוד, וכך מתקדש שם ה'. התיקון הגדול של גילוי ה' הוא כשאנו מסוגלים להראות שאנו מגלים את ה' דרך החיים (אם היה צריך לעשות זאת ע"י פרישה מהחיים, לא היה ניכר שהקב"ה מלוא כל הארץ כבודו)[1]. אמנם עיקר קבלת השכר היא בעוה"ב, אולם יש בחינה שכבר בעוה"ז אפשר לראות חלק קטן מהאור של העוה"ב - דרך דבקות בה', נועם ה', השמחה.
התיקון הסופי של הרע הוא כשמתברר שה' נמצא בכל מקום. ע"י החדירה לכל חלקי המציאות מתברר. ע"י החיים ע"פ התורה אנו מגלים שהחיים עצמם מתאימים לקדושה ואינם נוגדים אותם. ממילא כשהעולם כולו מכיר בכך שכולו יכול להיות משכן לה', מגיעים למצב שבו אין רע בעולם, כפי שרואים מהנביאים שכשעמ"י מקדשים את שם ה' בעולם, גם הגוים מכירים בכך שאין רע (וגר זאב עם כבש). הגוים המתוקנים ישרדו בגלל שיכירו בכך שאנו עם קדוש וירצו לשרתנו מתוך התבטלות של הכרה והערצה[2] (כפי שעושים הקבוצה של נוצרים לעמן עמ"י), ואלו שלא יכירו בכך ימותו.
לבסוף ובילע המוות לנצח - המוות, שהוא הרע נבלע ומתבטל, עד שהמציאות חוזרת להיות כפי שהיתה קודם חטא האדם הראשון.
האידיאלים של לחבר בין שמיים וארץ ואין עוד מלבדו מביאים אותנו לעסוק גם ברעיית צאן, אולם לאחר שכבר יישמנו את האידיאל הזה, אור ה' ממשיך להופיע דרך כל המדרגות, אלא שהם יעסקו בחריש. כל זמן שהם לא מחוברים למהלך זה, עלינו לעסוק בחומר בעצמנו, אולם לאחר שהם יתחברו אליו, הם יוכלו לעסוק בו, ואנו נעסוק ברוח בלבד (שכן יש מי שיקיים את האידיאל הזה).
האומה כאומה צריכה להיות מחבורת לארץ, אולם לא כל הפרטים צריכים להיות, ויש מהם שצריכים לעסוק בתיקון האור, תיקון הפנים, ויש שצריכים לעסוק בתיקון החוץ - המעשים. (בגלות יש עניין לעסוק בפרנסה רק מצד זה שלא ייהנה משל אחרים, ולכן לא יקבל תשלום עבור לימודו).
החיים מבררים למה האדם שייך. חלק מבניין התורה הוא כשהאדם מתייגע עבור הלימוד, ויש קושי הבא מחוסר ההתאמה ללמוד ממושך. תוך כדי הלימוד הדבר הולך ומתברר. מי שלא רואה ברכה בעמלו, התורה פוגעת בו, ויוצרת עייפות רוחנית ודלות. אדם יכול לעבוד מתוך תחושה של חיים בעשיית חסד, כגון בהוראה או בבית אבות, ואז הלימוד המועט שלו מועיל הרבה יותר. הלימוד נמדד באיכותו (כגון הכוונה ומטרת הלימוד - להשפיע למען עמ"י או להשיג משרה) ולא בכמותו.
אדם החי בתוך החיים, יש לו נסיונות והוא פועל בחייו. התורה שלו הרבה יותר אמיתית, והתפילה שלו באה מעומק הלב. כך נוצרת חיוניות וקשר אמיתי לתורה. פעמים רבות ה' מגלגל אלינו מצבים שיגרמו לנו לברר בצורה עמוקה יותר את נסיונותינו.
אין לנו ביטוח שנצליח לעמוד בנסיון שה' יעמידנו בו, שכן לעתים יש לנו יצר הרע המצליח לגבור עלינו, ולגרום לנו להיכשל בחטא. לכן אנו מבקשים ואל תביאנו לידי נסיון - שלא יביאנו לידי נסיונות שיש בכוחנו לעמוד בהם.
דוד עצמו חטא בבת שבע מכיון שרצה לבוא לידי נסיון. אעפי"כ במדרגות הגבוהות שבהם האדם מתהלך עם ה', יש לאדם רוח הקודש, שבהן מתברר לאדם מה ה' רוצה ממנו, והוא חי אלוקות בכל דבר ומתנהג ע"פ זה.