כל יום אני שב ומזכיר לעצמי את אותם ימים בהם הייתי חייל נח"ל בטירונות כאשר כל יום היה מפרך, כל יום היה עבורי קושי בלתי נלאה מבחינה פיזית: ריצות, תיזוזים, מסעות ומה לא?…
בתחילה הייתי מתקשר להוריי ומספר להם עד כמה אינני מעוניין להיות חייל קרבי, וכי בזמנו כשבחרתי להיות חייל קרבי לא הייתי מודע לעול הרב שבאימונים המפרכים…
הוריי שכרגיל תמיד תמכו בי בתקופות קשות, שוב לא אכזבוני והיו מעודדים אותי ומנסים לשמור על רוחי, היו הם מקפידים לשלוח אלי חבילות ומעודדים את קרוביי לשלוח אלי מכתבים בכדי לעודד רוחי…
גם סבי עליו השלום, שכששמע על הקושי שבו אני נתון, היה שולח לי גלויה מידי שבוע בו היה מספר קצת על מה שעבר עליו בשבוע האחרון ומזכיר כי אני נכדו האהוב והוא גאה בי…
ולא שחייו היו כאלו סוערים ומעניינים בגיל מופלג שכשלו, אלא באופן בו הביע את דאגתו ואהבתו אלי, היא, היא שהצליחה במעט לעודדני,
זוכר איך הייתי עומד במסדר וכשמפקדי היה קורא: "יש לך מכתב" היו חבריי אומרים כי עיני היו נוצצות... ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי, הייתי מחפש לי פינה הרחק מכולם וקורא המכתב שוב ושוב.
אך עדיין היה בליבי חסר משהו… בתוך תוכי ידעתי כי למרות כל הרצון הטוב של כולם, הרי שלא היה נראה לי כי הם באמת מבינים את הקושי הפיזי בו אני נתון מידי יום, ואת הקושי הנפשי שנתווסף עם הזמן…
כחייל דתי במחלקה הייתי נאלץ להתעורר שעה לפני זמן האימונים על מנת להספיק לתפילה, וזאת לא מפני שרצוני היה בתפילה – לבטח היה עדיף שאשאר במיטה שעה נוספת, אלא שאם לא הייתי הולך – הרי שהיו חבריי ומפקדיי למחלקה טוענים כי אינני באמת דתי…
והיית יושב בתפילה ובתחילה ממלמל את הכתוב בסידור, ועם התמשכות התפילה על ידי החזן, הייתי נעלם לעיתים למחשבות עמוקות… "למה אני פה?, למה עלי לעבור את הקושי הפיזי הרב? למה לא מבינים אותי? מה עלי לעשות, עוד כמה זמן נשאר לי פה? האם גם חבריי למחלקה סובלים כמוני, ואם כן מדוע אין הדבר ניכר עליהם?
לאחר תקופה של חודש ימים, בהם נכנסתי לשגרת אימונים מפרכים היה כל יום נפתח בהקדשת שעה של זמן רגיעה ומחשבה בבית הכנסת שאולתר מאוהל צבאי, ומבלי משים לב נוכחתי לדעת כי התחלתי לצרף לשיחות נפש אלו צד נוסף…
עם הזמן, הקב"ה הפך לשותף סוד שלי, הייתי משתף אותו במחשבותיי, מתלבט עמו בקושי, ושואל האם עלי להמשיך ולא לוותר… ולא, לא היה זה חבר שאינו נראה אלא ממש אישיות שכל מה שהייתה עושה היה מסתכם בהקשבה לדברי שחלפו להם במחשבותיי.
...את מילות התפילות שבסידור התחלתי לאמץ אל ליבי, הייתי לוקח באופו אישי את שאני מתפלל, המילים כבר לא נראו לי כסתם עוד מקבץ של פסוקים, אלא ממש דברים המכוונים אלי באופן אישי…
את המזמור מתהילים קכ"א, הייתי אוהב מכל, כאשר הייתי מוסיפו בכל תפילה גם אם לא היה מופיע באותה תפילת שחרית…
"שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים…" – והייתי מסתכל מבעד לפתח האוהל – בית הכנסת המאולתר, ורואה את הרי המדבר, את ההרים והגבעות של אזור ערד…
..."מאיין יבוא עזרי?, הרי צר לי וקשה לי ומלבד דברי ניחומים ועידוד או איום מצד מפקדיי, לא היה לי מישהו שבאמת יכולתי לומר שהוא בא לעזרי… והנה... "עזרי מעם ה'... ...ה' ישמורך מכל רע ישמור את נפשך"... שהרי נפשי אינה בידי המפקדים...
והשבת? אח, השבת!, אין מילים בפי, אם עד אותה התקופה הייתי מתעצבן כי אין מה לעשות בשבת, והייתי סופר הדקות עד לצאת השבת, הרי שעתה הייתי מתענג על כל רגע!. הייתי סופר את הימים עד לכניסת השבת. ולמרות שמפקדיי היו חוזרים ומזכירים כי "לכל שבת יש מוצאי שבת", לא נתתי להם להוריד רוחי, הרי שבהפוכה, אחרי כל שבת תבוא עוד שבת! ויום מנוחה יהיה בדיוק יום מנוחה לו אני זקוק יותר מכל.
חבריי למחלקה,
כיום, כשבע שנים לאחר אותה תקופה שהייתה הקשה בחיי מבחינה פיזית, יכול אני לומר בוודאות כי התפילה, אותו מקבץ פסוקים, הם שהובילוני אל אותה ההתקרבות וההתחזקות הדתית בהקב"ה, אותו שיח עמו, הוא שקר
היו כבר שאמרו לי כי התפילה לדעתם איננה אלא כטורח, כסתם אמירת מקבץ פסוקים, וכי אינם מדברים אליהם. ויכול להיות שאכן כך, זכור לי אותו המצב, אך האם יש צורך להביא את האדם לקיצוניות בכדי שיפנים את ערכה של תפילה?
למדתי מניסיוני כי את הדת יש לקיים לא כאוסף של חובות - לימדה אותי מרצתי, הגב' רחל הכהן-שיף שתחייה, בלימודי היהדות באוניברסיטה שעודדה אותי לנסות ולהסתכל על דבריי התורה בין היתר, כחוקים סוציולוגיים שכל תכליתם הים להבטיח לנו אורח חיים תקין, לא כי סתם רצה הקב"ה להקשות עלינו את חיינו ולתת לנו להתמודד עם חובות ואיסורים כאלו ואחרים אלא באמת להבדילנו למצב בו נהיה באמת אור לגויים.
והתפילה?, התפילה?!?!? הרי שזו אהבתי הגדולה מכולם! – שהתפילה איננה חובה!, הרי זה כבר לא אותה תקופה בה חייבו אותי מוריי בבית הספר להיכנס לתפילה ולא לשוחח עם חבריי במהלכה,
וכיום, התפילה היא שיחת הנפש שלי עם האחד שמבין אותי יותר טוב מכל אדם אחר, והשכלתי ולמדתי כי אין אל לי להפוך את תפילתי לשותפי, לצרור בקשות חומריות וסתמיות כדוגמת הצלחה במבחן, רווח כספי וכדומה... שכן אחרי התנסות אמיתית במצב קיצוני פיזי ונפשי, עלי לבקש את מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, שאהיה בריא ושלם ושאצליח במעשיי – כאותן הבקשות האמיתיות - כיאה לאחד שלמד על בשרו מהם הדברים שבאמת חשובים לו מלבד עצמו, כדוגמת הדאגה למשפחתו ולקרוביו.
התחנכתי על ברכי הציונות הדתית לאומית, ובכל הזדמנות בה אני נתקל בצעירים השואלים שאלות מהותיות על מידת הרמה הדתית שלהם והלבטים בהם הם מתחבטים בקיום המצוות, אני שב ואומר להם כי לדעתי אל לנו להפוך ולהרוס לעצמנו את הדת לעול ולנטל, הסיבה שאני דתי איננה כי אני עומד ברשימת המטלות, שאם אעשה אותם הרי שאני עונה על ההגדרה של אדם דתי, הרי אם אלך עם כיפה, לא אסע בשבת ואבוא לתפילת שבת – יחשבוני אחרים לאדם דתי, והאם זה מה שחשוב לי? לקיים המצוות למראית עין?
כיום, בכל מעשיי אומר כי כל מה שלא יבוא מתוכי – הרי שלא אצליח להשקיע בו את כולי ויהיה דבר זה מאוס ומזויף בעיניי...
את בחירתי להיות דתי בחרתי בגלל שעכשיו התפילה, דברי התורה וחוקיה אינם נטל ודבר שאינו מובן. אני דתי כי אני אוהב להיות דתי. אני אוהב את הדת, אני אוהב את אורך חיים זה, אני יודע מחד ומרגיש מאידך כי הקב"ה אינו סתמי, הוא מלווה אותי בחיי וכי אותה התפילה, אותם דקות קצובות הינם הזמן שלי עמו לבד ובעת שאני חוזר על אותם פסוקים, הרי שאינני מעוניין ב"סתמיות" אמירתם אלא לזכור את המצב הקשה בו הייתי נתון וכי מצאתי את דרכי עם התפילה.
כיום כסטודנט, לאחר עברתי שרות של חמש שנים שהם הצלחתי לסיים כקצין ואף כמפקד פלוגה, ועתה, לא רק התמודדות סתמית עם טירונות מאומצת מבחינה פיזית, שהרי מה זה מאמץ אימונים כאשר נאלצתי להתמודד עם מצבים קשים יותר כגון אובדן חברים לנשק, בעת פעילות מבצעית, עתה, משעלה בידי ניסיוני החיובי עם הכלי הנהדר הזה, אני מבקש להעביר את חוויתי האישית הדתית, לאחרים בין היתר במסגרת הדרכת תנועת נוער – כהצהרה שיש להתפלל ולומר את אותם הפסוקים לא סתם לכשעצמם , אלא עם כל הכוח, להבין ולהפנים את שעומד מאחוריהם מילה במילה. לקשור אותם באופן אישי ולשלבם לעצם היותנו דתיים לאורך חיינו בין אם בתקופות טובות ובין אם ברגעי קושי בהן מודים אנו לפניו שהוא עמנו.
ותאמינו לי, שמה שיתחיל בתפילות לא יסתיים שם אלא יימשך ויתפתח לכל הווייתכם כדתיים לא מנטל אלא מאמונה ואהבה בכל תחומי הדת.
****************
ואם תישארו עימי עוד דקה, אבקש בהזדמנות זו לספר לכם את שאמר לי אחד מחניכי שמעדיף להישאר בעלום שמו, תקופה קצרה לאחר שקרא מכתבי על התפילה:
אמר לי, כי לקח הוא מספר שירים חסידיים אשר בהם שולבו פסוקים אשר הוא הצליח להתקשר עמם הן באופן המוזיקלי והן באופן אישי, והיה נוהג לבדו, בזמנו האישי, להקשיב להם תוך שילוב הרהורי מחשבתו עם משמעות מילות הפסוקים עם שילוב פרשנויות חז"ל שמצא, כך שעם הזמן הלך והתפתח אותו אוצר פסוקים, אמירות ומקורות שלקח ללבו עד שכיום אימץ הוא את כלל התפילות יחד עם האהובות עליו במיוחד.- כתפילה מאהבה בעלת הבנה והפנמה שמקורן מהלב.