(א) וַיְדַבֵּר ד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: ס
קדשי בדק הבית נותנין מהן לאומנין בשכרן. מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר דאמר קרא: ועשו לי מקדש, לי - משלי.
על הפסוק "ויקחו לי תרומה", רש"י מפרש: לי - לשמי. וגם על פסוק ח, "ועשו לי מקדש" הוא אומר: ועשו לשמי בית קדוּשה. ויש לשאול למה צריך רש"י לחזור על הדברים שכבר נאמרו בתחילת פירושו. אם היה בכוונתו לפרש כאן את משמעות המילה מקדש, היה די באומרו: מקדש - בית קדוּשה. יתירה על כן, הרי המילה כבר מופיעה בתורה קודם לכך בפרשת בשלח בשירת הים, "מקדש, ד, כוננו ידיך" ושם לא הרגיש רש"י צורך להסביר את המילה. לכן עלינו לומר שלא די במילים "בית קדושה" להבנת הענין ושהמילים "ועשו לשמי" הן חלק הכרחי מפירוש הענין כולו.
המפרשים מסבירים כי התורה מפרטת כאן את "התרומה אשר תקחו מאתם" (פסוק ג עד ז) הכוללת ט"ו פריטים כמנין השם הקדוש י-ה שבפסוק "כי בי-ה ד צור עולמים" שבית המקדש הוא המעמיד על מכונם את העולמים שברא הקב"ה, שהעולם הבא נברא ביו"ד משמו ית והעולם הזה נברא בה משמו ית. אין אנו עוסקים כאן בפירוש דברי חז"ל האלו ומי שרוצה להעמיק בנדון יכול לעיין בדברי המהר"ל בפירושו למשנה הראשונה של פרק ה בפרקי אבות. די לנו כאן בקביעה של הקשר בין עולם הזה ועולם הבא מחד והמקדש מאידך.
אנחנו רגילים לייחס באופן כללי את הקדושה לעולם העליון בעוד כי העולם הזה הוא בבחינת חולין לגביו של הראשון. העולם שהקב"ה רוצה בו באמת, הוא העולם הבא. העולם הזה נברא כמכשיר כדי שהאשם ישיג בזכות עצמו בחלקו לעולם הבא ולא כמתנת חינם. השגת הזכות הזו נקראת בלשון חז"ל בשני ביטויים כלליים, האחד מדבר בייחוד השם ואחד מדבר בקידוש השם. החשוב לעניינו כאן היא המילה "שם". שמו של הקב"ה הוא המבטא את הקשר שלו עם העולם התחתון. והיות והעולם התחתון הוא בעיקרו חולין מצד אחד ושולט בו הריבוי מצד שני, כל זמן שהעולם עומד בפירודו, יש רע בעולם בבחינת "ייפרדו כל פועלי אוון", היינו שהפירוד הוא תוצאה של מעשיהם של פועלי אוון, ושמו ית אינו אחד אלא מתפורר כביכול בהתאם לפיזור של המציאות. וכל זמן שהשם אינו אחד, הוא בבחינת "שמי המחולל בגויים".
מפרש רש"י: לי - לשמי. שלא נחשוב שמטרת בית המקדש הוא לד עצמו, אלא הוא לצורך ייחוד וקידוש שמו, כפשוטו. לכן, כשבא הכתוב להסביר כי המשכן נקרא מקדש, היינו שהשכנת השכינה בעולם הזה התחתון, היא היא הבחינה של "מקדש", ככתוב אח"כ "ושכנתי בתוכם", הוא מדגיש "ועשו לשמי בית קדושה".
היינו יכולים לחשוב שכל התרומות שנתקדשו על ידי כך שנתרמו לגבוה, אינם יכולות לשמש אלא אך ורק לגבוה, ואם כן יש לשלם את המשכורות של הפועלים הבונים את הבית ובהמשך עוסקים בהחזקתו (בדק הבית) מכספי ציבור אחרים. אומרים חז"ל: "קדשי בדק הבית נותנין מהן לאומנין בשכרן", ז"א שמשלמים מהכספים שנתנו לבניית הבית עצמו את משכורות הפועלים. וזאת אומרת שהמלאכה עצמה הינה שווה בערכה לאותם קדשי בדק הבית. וכמו שהפועלים בונים ומתחזקים את הבית להיות בית קדושה לשמו ית, כך אנחנו מתבקשים לפעול כדי לקדש את העולם שנברא בבי"ת לעשותו בית ד, מהיותו בית עבדים. ושכר פעולה זו בצידה, ואין כאן עבודה מצד אחד ושכר שאין לו קשר מהותי עם עצם העבודה אלא שכאשר אנו נותנים לו משלו - כי אתה ושלך שלו - בנדבת הלב כי אז ע"י אותה הנתינה עצמה הופכת התרומה המיוחסת לו ית בהתחלה "ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי", להפוך להיות משל הנותן "וזאת התרומה אשר תקחו - מאתם".