פרשת תרומה היא ראש השנה השנתי לחיזוק הנאמנות שלנו והזיקה למקום הקודש והמקדש. מקום מיוחד זה, מהווה לדעת הרמב"ן את המשכו של מעמד הר סיני. הר סיני היה מקום ההתגלות האלוקית, שבמרכזו ניתנה תורה לישראל, והוא היה מוקף חגורות ענן ואש. אף בית המקדש כך – במרכזו עומד ארון הברית בו מונחים הלוחות, ומסביבו חגורת ענן הקטורת ואש התמיד שעל המזבח. עולה אפוא שמעמד הר סיני הוא בעל אופי כפול. מחד גיסא, הוא היה מעמד חד-פעמי בהיסטוריה, שרק בו שמע העם כולו את דבר ד' מתוך האש, וזה לראות בגילוי שכינה שהטביע בנו לנצח את הדביקות בריבונו של עולם. מאידך גיסא הוא תחילתו של מעמד קבוע של התגלות שכינה בישראל, שבוטא בהקמת המשכן ונקבע במקום הנצח שלו – ירושלים.
לימדנו הראי"ה קוק זצ"ל, כי ישנם שני מאבקים שונים המנחים את דרכנו. דבריו בוססו על הגמרא "והנצח – זו ירושלים, וההוד – זה בית המקדש". המלה נצח מקורה בניצחון, והיא מלמדת על צורך להיאבק מאבק מתמיד כדי לכונן את בירת העם היהודי, ואת הביטוי למלכות ישראל – ירושלים. לצערנו אין לנו ברירה כי אם לבחור בדרך המאבק המכונן את יישותנו המדינית, ולשאוף באופן מתמיד לניצחון בו. ברם, הקשר לבית המקדש אינו יכול להיות תוצאה של מאבק ומלחמה – היכולת להביא את העולם כולו לבית זה היא תוצאה של "הוד", לאמור: על ידי כינון מקדש המביא לקידוש שמו של הקב"ה בעולמו, ועל ידי חשיפת האור הגדול ממנו יכול העולם כולו להתברך, יבואו כולם אל הר בית ד', כדי שהוא יהיה מוקד של ברכה לעולם. ואכן, בחזונות שלנו אין דבר דומה לגי'האד או למיסיון, ואין אנו מבקשים לחייב את אומות העולם לבוא להר הבית. אנו נתבעים לבנות את עצמנו בצורה המלאה ביותר, ומתוך כך לגרום להם לנהור אל הר בית ד' מרצונן.
חזון זה צריך להפעים אותנו ולהנחות אותנו. ב"ראש השנה" למשכן אנו מחדשים את הברית הייחודית עם המקום העליון הזה. אנו מבקשים לחזק את מקומות בתודעתנו, בין בלימוד הלכותיו ומעמדו הרוחני, בין בהקפה מתמדת של שעריו (וכאן הוצע פעמים רבות גם לגוון את מקומות התפילה – לא רק בכותל המערבי כי אם גם במבוא השערים אנו צריכים לחדש את מנהג התפילה הקדום), ובין בעלייה עליו לאור ההלכה – רק למקומות המותרים, ורק בדרכים הראויות לעשות זאת. מעגלים אלה מחדשים את הברית עם המקום המקודש ביותר, ומעניקים לנו מבט חדש על מציאותנו שלנו.
בשנים האחרונות מתחדש הקשר להר הבית על ידי לומדי התורה ואוהביה. ההתמקדות היא אכן בשלוש המעגלים המיוחדים האלה, ויש להעצימם עוד ועוד. תודעת המקדש צריכה לחלחל לא רק לסדר קודשים אלא לכל הסדרים כולם, ולא רק לדרכים הנוגעות באופן ישיר למקדש כי אם גם באופן עקיף. הנושאים הנידונים בסוגיות האמונה השונות צריכות לטפל לא רק במציאות הנוכחית העגומה עדיין, כי אם לשוב וללמוד על ההופעה המלאה של האומה. ההתקשרות לשערי בית המקדש מציבה את הכיוון הנכון – אין אנו מסתפקים בעמידה סביב הכותל המערבי, כי אם מבקשים לבטא את רצוננו לבוא פנימה, ולהגיע אל המקום המיוחד. העלייה להר הבית בדרך המותרת מהווה הן קיום של "לשכנו תדרשו ובאת שמה", והן קיום של מורא מקדש כאחד, ועל ידי כך מכוונת את דרכנו להתחיל ולחוש מה טיבו של הר קודש זה.
לא נשכח כמובן את דברי המשורר, שלמדנו שתנאי הכרחי לעלייה להר הוא חתירה לנקיות ידיים ולברות לבב, ובלעדיו אין אנו רשאים לעלות להר בית ד'. מעגלים מעגלים בנויה החתירה אל הקודש, ואנו חייבים לכונן את דרכנו מולה ולהתקדם עוד ועוד בדרך העולה בית אל.