כל פעם שאני עולה לירושלים אני נתקל באותה בעיה. בעודי מהלך בין התחנה המרכזית לעיר העתיקה, אני נתקל ושוב ושוב בעניים, קבצנים ופושטי יד, המבקשים תמיכה וצדקה. לתת לכל אחד די מחסורו כמובן שאינני יכול. אינני יכול להרשות לעצמי לפזר יותר מעשרים שקלים אצל כל קבצני ירושלים. השאלה היא האם לתת את אותם עשרים שקלים לקבצן אחד או לחלק אותם בין כלל העניים שאפגוש על הדרך. מצד אחד, קבצן שיקבל שטר של עשרים שקלים, יאורו עיניו. בדרך כלל זורקים לו מטבעות של שקל או חצי שקל. שטר של עשרים הוא חגיגה בשבילו; יוכל הוא אולי לקנות עם זה ארוחת צהרים. מצד שני, לתת לקבצן אחד עשרים שקלים משמעו לסגור את היד בפני פושטי ידיים אחרים. הם לא יזכו ממני לצדקה. האם אפוא ראוי לחלק את הכסף לצדקה בין כלל העניים, כך שכולם יזכו לפחות במשהו, או לתת סכום אחד משמעותי לעני אחד?
ייתכן שהתשובה כתובה בפרשתנו. פרשת תצווה משלימה מבחינות רבות את פרשת תרומה, שכן בה מפורטות ההוראות לבניית ויצירת שאר חלקי המשכן - בגדי הכהנים ומזבח הקטורת. והנה, מה גדול ההבדל בין הפתיחות של שתי הפרשות (דבר המתבטא אף בשמותיהן). בפרשת תרומה מודגשת הוולונטריות של בני ישראל. העם תורם זהב, כסף ונחושת, ומהם עושים את המשכן וכליו. אין כל חובה בנתינה, הכל ניתן מרצון הטוב. פרשת תצווה, לעומת זאת, לוקחת אותנו למחוזות אחרים - "ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך". כאן אנו נתקלים בציווי, בחובה, ולא בתרומה. במה השתנתה פרשת תצווה מפרשת תרומה שהיא כה מדגישה את החובה והציווי?
המילה החוזרת פעמים רבות בפרשת תצווה היא "תמיד", זאת לעומת הופעה אחת בלבד שלה בפרשת תרומה. כך נאמר על השמן למנורה ("להעלות נר תמיד"), כך ביחס לקטורת ("קטורת תמיד"), כך ביחס לחושן המשפט וכן לקרבנות התמיד. מוטיב זה מגלה לנו פן אחר במלאכת המשכן, כזה שטרם הכרנוהו מפרשת תרומה. בפרשת תרומה הוקם המשכן עם הכלים שבתוכו. הקמת המשכן, עם כל חשיבותה, היא בסופו של דבר אירוע חד פעמי. מרגע שהמשכן נבנה ונתרמו כליו, המעשה גמור ואיננו בר שינוי. לעומת זאת, פרשת תצווה דנה בגורמים המקיימים והמתחזקים את המשכן ביומיום - השמן למאור, הקטורת להקטרה וכד'. לכן שבה וחוזרת המילה תמיד לאורך הפרשה - מלבד יוצאים מן הכלל, פרשה זו דנה בהתנהלות היומיומית של המשכן - עבודת הכהנים, הדלקת הנרות, הקטרת הקטורת ועוד.
מה יותר קשה - להשיג תרומה חד פעמית או למצוא מימון שוטף לאחזקת המשכן? מלשון התורה נראה שאע"פ שמבחינת ערכו הכספי, הקיום השוטף נמוך מהתרומות הגדולות להקמת המשכן, הרי שיש באיסופו קושי גדול יותר. ניכר מפרשות ויקהל-פקודי כי התרומות הגדולות היו קלות להשגה. עם ישראל נהר בהמוניו של המשכן ותרם לשם מכל הבא ליד. התרומות אפילו עברו את המידה שהייתה נדרשת, עד כי משה נאלץ להורות להם להפסיק להביא אותן. ואכן, התופעה מובנת. בשעות מיוחדות, כאשר המשימה מיידית וברורה, קל לאדם להתעורר ולתת מעצמו. התמורה שהוא מקבל קרובה, המשמעות ניכרת לעין, ובהתאם לכך תחושת הסיפוק גדולה
לעומת זאת, כאשר מדובר על מעשה יומיומי, הקטן בערכו הכספי, שם הקושי גדול יותר. במקרה כזה התמורה איננה בולטת. לא רבים רואים אותה או חשים בה. יותר מכך, השגרה שוחקת והיא גורמת לכך שהן הסביבה לא תתרגש ממעשה הנתינה הקטן בערכו והן האדם עצמו יפסיק להתרגש במהרה ממעשה הנתינה. על כן, מבחינה זו, קשה יותר לתת תרומה קטנה לאורך זמן מאשר תרומה גדולה באופן חד-פעמי.
זו הסיבה שפרשתנו פותחת בלשון ציווי. הקב"ה ידע שלבניית המשכן כולם יתנדבו. מי לא ירצה לתת מעצמו למפעל העצום הזה? אולי גם על שמו יקרא איזה כלי או מבנה שם, וכבוד רב יינתן לו. אך ביחס לתמידים, למה שנדרש למשכן לשם תפקודו השותף, שם לא צפויה התנדבות גדולה. אף אחד לא מתרגש מתרומת כמה בקבוקי שמן למשכן. על כן צריך ציווי, שיהיה הדבר כחובה על בני ישראל.
ומכאן לשאלה שפתחנו - האם עדיף לתת צדקה גדולה בפעם אחת או הרבה פעמים צדקות קטנות? הרמב"ם פוסק (פירוש למסכת אבות ג, טו):
"המעלות לא יושגו לפי שיעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה... המעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר".
טוב יותר לתת כמה פעמים צדקה מאשר פעם אחת סכום גדול. הסיבה: כך אדם מרגיל את עצמו לנתינה ולמעשים טובים. בצדקה אחת גדולה אדם ירגיש טוב עם עצמו, אבל זו תחושה חד פעמית. רק כשנותנים הרבה פעמים הדבר חודר אל הנפש ומידת הנתינה הופכת להיות חלק מהנפש. זו המעלה הגדולה ביותר.
הרב עידו פכטר הוא רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. עורך עלון 'מסביב לשולחן' ומחבר הספר 'עומק הפשט - עיונים בפרשות השבוע על דרך הפשט'