במוקד פרשת תצווה מופיע הצו למשה, להכין את בגדי הכהונה:
וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. [שמות כ"ח ב']
פרשנים ראשונים ואחרונים הוצפו בזיכרונות תנ"כיים למשמע פסוקים אלה, זיכרונות של ראשית הופעת הבגדים בעולמו של האדם על פי התורה:
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. [בראשית ב' כ"ה]
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. [שם ג' ז']
וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. [שם שם כ"א]
שלושה שלבים מתוארים בפסוקי בראשית:
א. המצב הראשוני של האדם ואשתו היה העירום.
ב. המצב השני הופיע בעקבות חטא האכילה מעץ הדעת, תפירת עלי התאנה.
ג. המצב השלישי הוא יוזמה של ריבונו של עולם העושה לאדם ולאשתו כתנות עור.
בגדי הכהונה בפרשתנו מצטרפים למצב השלישי, כתנות העור מצטרפות לאחד מבגדי הכהן:
וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ-לִי. [שמות כ"ח ד']
שני פנים לבגד, האחד פרי הבושה והשני פרי הכבוד. כותנות העור מצטרפות לבגדי הכהן, כבגדי כבוד ותפארת. מִקַדְמַת התרבות משמש הבגד, כמגדיר את האדם ואת מעמדו. מדים ממדים שונים, מסווגים את בני האדם לקבוצות ומעצבים היררכיות ועמדות כוח. הדרגות הן חלק מהבגד, והן מצטרפות לסוגו כקובעות מדרגות בסולמות השליטה השונים. מייחסים למרק טווין את המימרה הבאה: 'הבגדים עושים את האדם. לאנשים עירומים יש מעט או אין בכלל השפעה על הקהילה.' הסכנה הכרוכה בבגד, ההפכו לעורו של האדם ששוב איננו מסוגל להורידו. יש אנשים שהגדרת זהותם היא הבגד, בלעדיו הם אינם יש אלא אין. התבוננות בשימוש בבגדי הכהן הגדול, מבהירה משהו מיחסה של התורה אל לבישת הבגד ופשיטתו. בפרשת אחרי מות, מעוצבת כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים כדי לכפר עליו. במהלך סדר העבודה נאמר:
וּבָא אַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת-בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת-בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת-עֹלָתוֹ וְאֶת-עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם. [ויקרא ט"ז, כ"ג-כ"ד]
יש לבישת בגדי כהונה גדולה, יש פשיטתם ויש לבישת בגדים אחרים לשם עבודות אחרות. מה שהופיע פעם אחת בתיאור העבודה בתורה, מפותח על ידי חכמים במשנה:
חמש טבילות ועשרה קידושין, טובל כוהן גדול ומקדש בו ביום...
פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם; קידש ידיו ורגליו, ופשט וירד וטבל, ועלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב; ולבש, וקידש ידיו ורגליו...
הביאוהו לבית הפרווה, ובקודש הייתה. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם; קידש ידיו ורגליו, ופשט; רבי מאיר אומר, פשט, וקידש ידיו ורגליו. ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן; ולבש, וקידש ידיו ורגליו...
בא לו כוהן גדול לקרות. אם רוצה הוא בבגדי בוץ, קורא; ואם לאו, באיצטלית לבן משלו...
אם בבגדי בוץ קרא--קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב; ולבש, וקידש ידיו ורגליו, ויצא...
קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן; ולבש, וקידש ידיו ורגליו. נכנס להוציא את הכף ואת המחתה. קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב; ולבש, וקידש ידיו ורגליו, ורגליו, ופשט; הביאו לו בגדי עצמו, ולבש. ומלווים אותו עד ביתו; ויום טוב היה עושה לאוהביו, על שיצא בשלום מן הקודש. [משניות במסכת יומא]
הכהן כל הזמן פושט ולובש בגדים. זה לא ברור מאליו. אפשר היה לעצב את עבודת הכהן באופן אחר. היה נוח יותר לכהן, כמו לכל אדם עובד, ללבוש מדים בבוקר ולפשוט אותם בערב. איפה נשמע על אדם עובד שכל הזמן פושט ולובש בגדים?!
העובדה היא עובדה, לגבי פישרה אפשר רק לשער השערות. אני מרגיש שחכמים רצו שהכהן יפשוט שוב ושוב את בגדי השרד, אני מניח שהם רצו לעזור לו שלא ידבקו בו הבגדים. כמה חשוב לאדם לפשוט את בגדיו, לזכור שהם לא זהותו. איש פוגש את רעהו ברחוב, לאחר שלא ראה אותו פרק זמן. הדו שיח המקובל הוא:
- 'מה אתה עושה?'
- 'אני עובד ב...'
העבודה היא ערך חשוב עד מאוד, חכמים החשיבו אותה כערך הכרחי:
"שמא יאמר אדם: בן אבות העולם אני, משפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות, אומרים לו: שוטה, כבר קדמך יוצרך שעשה מלאכה קודם שבאת לעולם, שנאמר: 'מכל מלאכתו אשר עשה'."
הבטלה נתפסה אצל חכמים כאם כל חטאת. שמעיה הורה לנו בפרקי אבות: 'אהב את המלאכה'. על כך הוסיפו באבות דרבי נתן:
רבי יוסי אומר: אין אדם מת אלא מתוך הבטלה. [אבות דרבי נתן פרק י"א]
ועוד היה רבי אומר: גדולה היא מלאכה, שאפילו לאדם חצר או גינה חרבים, ילך ויעסוק בהם, כדי שיהא עסוק במלאכה.
מעשה ברבי יאשיהו, שהיה מפנה את כליו ערב שבת עם חשיכה מבית זה לבית זה, מזווית זה לזווית זה.
אמרו לו: רבי, למה אתה עושה כך?
אמר להם: כדי שתעבור עלינו שבת, שנאמר: 'שבת וינפש', שבת מן המלאכה וינפש מן המחשבה. [שם]
אי אפשר לשבות אם לא עובדים. אדם שאין עבודה בעולמו, אין גם מנוחה בעולמו. לכן חושב רבי כי על האדם ליצר לעצמו עבודה גם אינו זקוק לה מבחינה כלכלית. אבל יש גם סכנה בעבודה. ההשתעבדות לה והפיכתה לזהות, במיוחד לעמדות הכוח שהעבודה מייצרת. על כן חשוב שדגם המופת של העבודה, עבודת הכהן ביום הכיפורים, יהיה בו מרכיב חוזר ומטריד של פשיטת הבגדים. כך יובטח שהאדם לא יתמכר למדיו ולדרגותיו. כך יזכור תמיד - כשהוא טובל במים שאולי מזכירים לו את טבילתו הראשונה במי השפיר במעי אמו - כי הוא נולד ערום. הבגדים חשובים, בגדי העבודה חשובים, אך ברוח ימי הפורים הללו חשוב לא פחות לזכור כי הבגדים הם תחפושת, והזהות האמיתית היא בהיות האדם כפי שהוא לעצמו, כביום היוולדו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים