במקרים רבים אנו רואים שדור המייסדים היו ענקי רוח ואישי מופת, ואילו ממשיכיהם התגלו באנוכיותם כשהדאגה למעמדם האישי היא המנחה אותם. פער דורות כזה מוצאים אנו בדורו של משה. משה ואהרן נבחרו על ידי ההשגחה העליונה להנהיג את עם ישראל ולהוציאם ממצרים, גם משה וגם אהרן לא ששו לקבל את התפקיד, משה אמר: "שלח נא ביד תשלח", ואילו אהרן שמח בלבו על מינויו של משה, ורק בצו האלוקי קבלו על עצמם את דין ההשגחה, כי משה וגם אהרן ידעו את כובד האחריות של התפקיד ולא נגשו אליו בזחיחות דעת. ואכן משה ואהרן הצליחו להפוך את עם ישראל מעם עבדים השקוע במ"ט שערי טומאה לממלכת כהנים וגוי קדוש של מקבלי התורה, מהפיכה שדרשה מאמץ גדול מלווה בכפויות טובה. ואילו נדב ואביהוא בני הדור השני, הם באו אל המוכן, הם לא עמלו ולא טרחו בעיצובו של עם ישראל, אבל אצה להם הדרך לשלוט ולהשתלט על עם ישראל. וכך מתארת הגמרא (סנהדרין נב א) את הלך רוחם: "וכבר היה משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור (במדרש מובא: "ואנו נוהגין שררה על הציבור"), אמר להם הקב"ה: הנראה מי קובר את מי". הדבר תמוה, משה היה דודם, אהרן היה אביהם, והיאך עלה על לבם מחשבה נואלת כזו, מה ראו לשטות זו? את הדבר אפשר להבין לפי התיאור של הגמרא שנדב ואביהוא צעדו בין העם לבין משה, כאשר העם מאחריהם ומשה ואהרן לפניהם והם באמצע, וכאשר פנו לאחוריהם וראו את כל הקהל הקדוש, רבבות רבבות של עם ישראל הולך אחריהם, לא הבינו כי בעצם הקהל לא הולך אחריהם אלא אחר משה ואהרן, אבל הם השלו את עצמם שההמון הצועד הולך בגללם אחריהם, ומשנתפסו לאשליה זו הרגישו לפתע שמשה ואהרן ההולכים לפניהם אינם אלא חוסמים את דרכם אל השררה, ומכאן התפרצה המשאלה: "אימתי ימותו שני זקנים אלו".
ואכן נדב ואביהוא היו צדיקים ואנשי מעלה, כמו שמובא בירושלמי (יומא פ"א ה"א): "אחרי מות שני בני אהרן - למה הוא הזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל". ובמדרש (ויק"ר יב) הפליגו בשבחם, ודרשו את הכתוב: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" כך: "זה הדיבר נאמר למשה מסיני, ולא נודע בו עד שבא מעשה לידו, אמר לאהרן: אהרן אחי, מסיני נאמר לי עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית זה, ובאדם גדול אני מקדשו, וסבור הייתי או בי או בך בית זה מתקדש, עכשיו נמצאו שני בניך חביבין ממנו. כיון ששמע אהרן כך וידע שבניו ידועי שמים, שתק וקבל שכר טוב על שתיקתו".
ונשאלת השאלה כיצד צעירים מבטיחים שנועדו לגדולות מתדרדרים לרמה שפלה כזו? את הכשל של נדב ואביהוא תולים חז"ל בתכונת הנהנתנות והשחצנות שלהם, את הנהנתנות אנו מוצאים בכתוב (שמות כד יא): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" כמו שפירש רש"י: "הם נדב ואביהוא, שהיו מסתכלים בו (באלקים) בלב גס מתוך אכילה ושתיה". הסתירה שבהתנהגותם הייתה שמצד אחד ריחפו בעולמות עליונים ובה בשעה לא נמנעו מלשקוע בנהנתנות של אכילה ושתיה היא שהביאה אותם לשאר העבירות: "שלא היו להם נשים, שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם, מה היו אומרים: אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה - איזו אשה הוגנת לנו?!" (ויק"ר כ). ההתנשאות שלהם שהביאה אותם להערכה עצמית מופרזת הביאה אותם בסופם שלא יהיו נאמנים אף לעצמם, ולפתע הם נפרדים איש מרעהו מחשש שמא האחר יטול ממנו את שררתו, כדברי המדרש: "שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר: 'ויקחו בני אהרן איש מחתתו' - איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה" (שם).