אם נשאל כל ילד בגן על מה היה הוויכוח בין משה רבינו לפרעה מלך מצרים, התשובה תהיה ברורה: משה תבע מפרעה שיפסיק להשתמש בעם ישראל כעבדים ויוציא אותם לחירות, ופרעה סירב לדרישה ובעקבות כך הגיעו עליו ועל עמו את עשר המכות עד שהסכים לכך.
אלא שהאמת שונה בתכלית.
משה מבקש מפרעה משהו אחר לגמרי. לכל אורך הדיונים המלווים את עשר המכות נדמה שהמטרה אחרת, והיא צנועה ופשוטה הרבה יותר.
"וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ: וַיֹּאמְרוּ אֱלֹקֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה אֱלֹקֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב " (שמות ה א-ג)
כלומר, לא מדובר כאן בשחרור לעולמים, מעבדות לחירות. בסך הכול מדובר בשבוע חופש לצורך פולחן דתי.
למה? האם המטרה אינה לשחרר את ישראל לגמרי? האם לא על זה היה כל הרעש ולשם כך ניתנו עשר המכות?
אלא שאם נעיין בדבר נגלה שהבקשה הזו לא מתחילה ממשה אלא מהתגלות ה אליו בסנה.
"וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה אֱלֹקֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה אֱלֹקֵינוּ" (שמות ג י"ח). כך מצווה הקב"ה את משה. אלא שמה שמעניין הוא שפסוק אחד קודם מבטיח ה להוציאם לחירות ולהביאם לארץ. גם כאשר משה פונה אל בני ישראל במצרים הוא אומר להם גלויות מה המטרה - להוציא אותם מתחת סבלות מצרים, לקחת אותם לו לעם ולהביאם אל הארץ שהבטיח לאבותם.
איך זה מסתדר? מה פשר המשחק הכפול הלזה?
ניתן להציע לשאלה זו תשובות שונות.
א. ניתן לענות שהיה כאן תרגיל. לבקש לכמה ימים ואז לנצל את ההזדמנות ומשם לברוח ולהמשיך הלאה לארץ.
אך הקושי בדבר הוא שריבונו של עולם לא זקוק לתחבולות ושקרים מהסוג הזה כדי להשיג את רצונו. יותר מזה -
הרי בסופו של דבר פרעה לא שיחרר אותם כי הוא רצה, אלא בגלל המכות ולמרות רצונו. ואם כך - למה לא לשים את הדברים על השולחן באופן גלוי, לומר את האמת ולדרוש בפירוש את חירותם של ישראל.
ב. תשובה בסגנון שונה שמעתי פעם מיהודי שעיסוקו בתחום הפוליטי והוא השיב לשאלה באופן הבא: בחיים יש הבדל בין מה שאומרים למה שמתכוונים באמת. גם למשה וגם לפרעה היה ברור למה הכוונה - להוציא את ישראל ממצרים שלא על מנת לחזור. אלא להציג דרישה כזהו זה מקובל מבחינה פוליטית (לא פוליטיקלי קורקט, כמו שאומרים היום), ולכן הציג כלפי חוץ בקשה צנועה יותר - לצאת לעבוד את האלוקים לכמה ימים. אך שניהם ידעו מה יקרה בסוף.
גם הסבר זה הוא קשה, ויש לנו רתיעה מובנת וברורה מלדמיין את משה רבינו המנהיג הדגול משתמש בתמרונים פוליטיים כדי להשיג את מטרתו.
יותר מזה - לכל אורך הדרך של המכות רואים שוב שוב שהדיון בין משה לפרעה הוא בדווקא על הנושא של יציאה לכמה ימים לצורך עבודת ה. גם כשפרעה מתרכך הוא אומר - למה צריך לצאת ממצרים עבור זה?! תעבדו את אלוקיכם כאן בארץ. ובהמשך - "לכו נא הגברים כי אותה אתם מבקשים" - המבוגרים צריכים לעבוד את האל ומדוע שיצאו הטף ומדוע הצאן. ומשה מתעקש: לא! כולם יבואו כולל הצאן והבקר כי לא נדע כמה נצטרך לצורך עבודת ה.
אך העיקר - התורה עצמה מספרת שאחרי ישראל יצאו ממצרים פתאום פרעה מופתע - "וירא פרעה כי ברח העם וייהפך לבב פרעה ועבדיו לאמור מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעובדנו". על מה ולמה ההפתעה? הרי אחרי מכת בכורות הסכמת ואפילו דרשת מבני ישראל לצאת מהר ממצרים לנצח?
נראה שלכל אורך הדרך, עד הסוף ממש, היה ברור לפרעה ולמצרים שמדובר רק ביציאה של כמה ימים לשם עבודת אלוקים.
ג. במדרש ובמפרשים מופיעה תשובה בכיוון שלישי ולפיה בכוונה משה הטעה את פרעה ואת מצרים כדי לגרום שיסכימו להשאיל הרבה כלי כסף וזהב לישראל היות שמדובר רק ביציאה זמנית במטרה לחזור. וגם כדי שהמצרים ירדפו אחריהם ויטבעו בים סוף מידה כנגד מידה על מה שעשו לישראל שהטביעו בכוריהם.
גם על תשובות אלו ניתן להקשות וכי ריבונו של עולם זקוק לתרגילים ועורמות מן הסוג הזה כדי להשיג את מטרותיו?!
ד. ננסה להציע תשובה רביעית, והיא אולי העמוקה מכולן:
יציאת מצרים היוותה, בשלושת אלפים השנים האחרונות, השראה לתנועות שחרור וחירות בכל העולם. מהשחורים באמריקה, דרך מיעוטים מדוכאים באסיה, אירופה ואפריקה ועד לתנועה להיתר עלייתם של יהודי רוסיה לישראל שחרטה על דיגלה את הכותרת: "שלח את עמי". ד"ר מרטין לותר קינג מנהיג מאבקם של השחורים בארה"ב כנגד האפליה קרא בנאומו המפורסם לפני כרבע מליון איש את מילותיו של משה רבינו:Let my people go.
אלא שבמשפט המקורי יש עוד מילה אחת, בעל משמעות רבה: שלח את עמי ויעבדוני.
התורה מעריכה מאוד את החירות הפיזית אבל רואה רק תנאי ושלב אמצעי לחירות רוחנית. זו הסיבה שהתורה ממקדת את הויכוח בין משה לפרעה לא על השחרור הפיזי של ישראל ממצרים, אלא דווקא על הדבר החשוב יותר - על החירות הרוחנית, כדי ללמדנו שזה בעצם העיקר.
וגם מצידו של פרעה - אם חשבנו שמלך מצרים מתעקש כל כך בשביל שיישארו אצלו העבדים לבנות את ערי המסכנות שלו, לא ולא! הוא מוכן לסבול עשר מכות איומות עליו ועל כל עמו רק בגלל דבר אחר - כדי למנוע מעם ישראל לצאת ולעבוד את אלוקיהם למשך שבוע בלבד, אפילו אם יחזרו מיד אחרי כן למצרים.
כלי מחזיק ברכה
גם בתחומים אחרים לפעמים מבלבלים בין אמצעי למטרה. למשל:ערך השלום. ללא ספק השלום דבר חשוב ויקר וכולנו מתפללים ומקווים לו. אך האם הוא מטרה לכשעצמה?
חז"ל סברו אחרת. הם אמרו: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שלום הוא רק הכלי. אך מה היא הברכה? האם סבלנו אלפיים שנה בגלות רק כדי להגיע לארץ ולהקים כאן את "שוויץ של המזרח התיכון" ו"לנגב חומוס בדמשק"?! או שהגענו לכאן כדי להקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש. להגשים את הייעוד הרוחני של עם ישראל ולהיות אור לגויים, והשלום הוא רק האמצעי לאפשר את הדבר הזה שהוא העיקר.
וחזרה לענינינו, חשוב לשים את האצבע על הנקודה הזו - כי קל מאוד להתבלבל בין עיקר לטפל. אפשר לצאת ממצרים אבל בעצם להישאר שם. ותיאורטית, אפשר להישאר עבד אבל להיות עם רוח של חירות.
נתן שרנסקי היה אסיר ציון בבריה"מ על כך שלימד עברית ופעל למען עלייה לארץ. לאחר שנפסק דינו להישלח לסיביר קם ואמר את הדברים הבאים:
"אתה, אדוני השופט, חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה! "