בהמולה התקשורתית הרועשת, בתוככי אותו רחש-בחש של המון פוליטיקאים ועסקנים, אנשי תקשורת ויחצ"נים, הולך לעתים לאיבוד קול חשוב. קול אמיץ, צלול ובהיר, קולו של היחיד המערער על המוסכמות ומציע דרך שונה, אמתית יותר, נכונה יותר.
בשם "עקרון הרוב", שנועד לצורכי הכרעה, לא לשם השתקה בעת הדיון שקודם לה, לא אחת אנו נתקלים בחברה דורסנית, שדורשת ותובעת מן הפרט, היחיד, שיכפיף את דעתו-שלו לרצון הכלל, ישתוק ויימנע מלהשמיע את קולו. בעיקר, כשמדובר בקולות אחרים, שונים, שעלולים חס וחלילה "להעכיר את האווירה" או "לגרום להגברת המחלוקת". חברה של "למה לך? לא כדאי! אל תשיר סולו. כאן, כולנו פה אחד", צריך אומץ לב מיוחד לעמוד בשער, לומר דברים שאינם פופולאריים, לעתים מרגיזים ומקוממים דווקא בשל נכונותם, וכל זאת גם במחיר של אובדן אהדה במקרה הטוב, ותשלום מחיר אישי כבד במקרה הפחות טוב.
תמונה מעין זו עולה ממעשה המרגלים. שנים עשר מרגלים, "ועדת חקירה" מורחבת שהורכבה כולה מרשימת מיוחסים, אנשים רמי מעלה, "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה", יוצאת למסע. המשימה הוטלה על כולם בשווה, וכך גם ביצועה. כל המגלים עלו ותרו את הארץ, ראו את ילידי הענק שבחברון, כרתו זמורה ואשכול ענבים בנחל אשכול, ונשאו אותם בכתף. איש לא נעדר.
כדרכו, המקרא אינו מפרט הרבה, או בעצם כלום, על החוויות שחוו בתחנותיהם השונות או על דברים שהחליפו ביניהם במשך המסע הארוך. ארבעים יום של צעידה ברחבי הארץ, לאורכה ולרוחבה, הולידו מן הסתם שיחות מרתקות, כמו גם מחלוקות קולניות. אך התמונה שמצטיירת בפנינו היא תמונה אידילית, של חבורה מלוכדת ומגובשת, דבקה במשימתה.
הסוף כידוע, היה שונה בתכלית. לעומת עמדתם המגובשת של עשרת המרגלים, ניצבת דמותו של כלב בן יפונה, המציב עמדה מנוגדת: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!".
יושם אל לב שלפי פשוטו של מקרא, בשלב זה, כלב שרוי בבדידות מזהירה. יהושע בן נון חברו מצטרף אליו רק לאחר שמשה ואהרן נופלים על פניהם. אך בשלב המקדמי, כלב נותר נביא לה' לבדו.
עיון מדוקדק יותר בפרשה, כך למדונו חז"ל, מגלה שכבר קודם לכן ניכרו ניצני ה"מרד" של כלב בדעת הקהל האחידה. את חוסר האחידות בלשון יחיד-רבים, "ויעלו בנגב ויבא עד חברון", הסבו חכמים על כלב, ודבריהם הובאו בפירוש רש"י על אתר: "ויבא עד חברון - כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם, וכן הוא אומר 'ולו אתן את הארץ אשר דרך בה' (דברים א, לו) וכתיב 'ויתנו לכלב את חברון' (שופטים א, כ).
במקורות אחרים מוצג כלב כאבטיפוס ל"מורד". כך, למשל, מזהים חכמים את כלב בן יפונה עם "מרד" הנזכר בדברי הימים ומסבירים: "ולמה נקרא שמו מרד? שמרד בעצת מרגלים" (סנהדרין יט, ע"ב). במקום אחר הסמיכו חז"ל את מרדו של כלב וקשרו אותו בגורלה של 'מורדת' נוספת: "ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד" (דברי הימים א, ד, יח) - אמר הקב"ה: יבוא כלב שמרד בעצת מרגלים ויישא את בת פרעה שמרדה בגילולי בית אביה".
בשני המקרים, "מרדנותם" של כלב ובתיה הייתה כרוכה מן הסתם בסכנת חיים, באובדן והפסד אישי, אבל כלב - כמוהו כבת פרעה - עשו את המעשה שראוהו כנכון. שניהם היו סמל ומופת לכוחו של היחיד לעמוד על שלו, באופן עצמאי ובלתי תלוי להתייצב מול 'דעת הקהל', ללא מורא, ללא משוא פנים, נגד כל הסקרים, ולנצח. בזכות הנחישות, בזכות האמת.
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבתון"