פתיחה
האסוציאציה הראשונה העולה לנו כשאנו שומעים את צמד המילים "פרשת שלח" היא חטא המרגלים, ובאמת נושא זו כולל חלק נרחב מהפרשה. מה שרובנו שוכחים הוא את חלקה השני של הפרשה, העוסק במספר מצוות, חלקם תלויות בארץ, כנסכי קרבן, הפרשת חלה, שגגות וגם מצות ציצית שאינה תלויה בארץ. אם אנחנו היינו עורכים את סדר הפרשיות שבתורה, קרוב לוודאי שלא היינו מכניסים את הפרשיה של מצוות אלו מיד לאחר חטא המרגלים, שבעטיו נגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ. ידוע הרי שלבעל תשובה אין מזכירים את חטאיו מהעבר, קל וחומר לחוטא ממש עכשיו. מה ראתה התורה לכתוב את עניין מצוות אלו מיד לאחר הגזירה? בעזרת דבריו של ר צדוק ננסה לענות על שאלה זו.
למה עושים לעם "דווקא"?
גם המדרש שם לב לכך שדווקא כאן מוכנסות המצוות התלויות בארץ:
"כי תבאו אל ארץ מושבותיכם א"ר זכאי דשאב אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע בכל מקום אתה קורא אותה ארץ כנען וכאן ארץ מושבותיכם אמר להם הקב"ה חייכם נתתי אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכולם מן המקרא והבן יורש את האב לכך ארץ מושבותיכם"
(במדבר רבה פרשה י"ז)
מדברי המדרש מסתמנת טרוניה סמויה מצד עם ישראל. בכל המקומות בתורה כתוב ארץ כנען, ודווקא כאן לאחר שנגזר על רוב העם לא להיכנס אתה קורא לה ארץ מושבותיכם?! תשובתו של הקב"ה לא מאחרת להגיע, והוא סותם ולא מפרש: הארץ הובטחה לאבותיכם, והבנים דהיינו אתם, יורשים את האבות. אתם תשבו בה בסופו של דבר, ולכן היא נקראת ארץ מושבותיכם.
ר צדוק לא מרוצה כ"כ מסתימת דברי המדרש:
"אבל עדיין קשה למה דווקא כאן נקראה ארץ מושבותיכם על שם שמוחזקת בירושה מהאבות..."
ר צדוק לא משתכנע מדברי הניחומים של המדרש, ובעברית פשוטה של ימינו, אפשר לתמצת את שאלתו לשתי מילים בלבד: מה הקשר? ישראל ידעו עוד לפני שחטאו על הבטחת ירושת הארץ, ומדוע ראה הקב"ה צורך להזכיר את ההבטחה לירושה דוקא ברגע כואב זה?
הרמב"ן מציע פירוש אחר ע"פ דברי המדרש:
"כי תבאו אל ארץ מושבתיכם - אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה"
(במדבר ט"ו, ב)
הרמב"ן מציע לקשור בין שני המרכיבים שהמדרש מעלה: העצב של ישראל והבטחת הארץ ע"י הקב"ה, תוך כדי הפניית מבט לעתיד. לאחר שהובטח לדור השני שהם ייכנסו לארץ, הובטח להם בעקיפין שגם אם יחטאו בצורה כזאת או אחרת עדיין הם או בניהם ייכנסו אליה, הראייה שיש ציווי מעשי על הקרבת הנסכים במקדש וכן על הפרשת חלה בארץ. גם מקריאת המשך פרקי התורה נראה שההבטחה שרירה וקיימת, גם לאחר חטא פעור, קרח ומי מריבה שבעטיו נגזר על משה ואהרן שלא ייכנסו לארץ, ושאר העם כידוע נכנס.
ר צדוק לוקח את פירושו של הרמב"ן צעד אחד קדימה:
"והענין על פי מה שנאמר וארון ברית ה נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה. ואמרנו שהיה לבררם בשלוש מדות שהאבות מרכבה להם שנקראו ימים והם נגד שלוש הקליפות קנאה תאוה וכבוד. ועל ידי זה לתור להם מנוחה שיכנסו תיכף לארץ ישראל ואחר כך פגמו בכל השלוש קליפות הנזכרים בתבערה ובקברות התאוה (וכמו שדיברנו מזה כמה פעמים) ואחר כך שלחו המרגלים לתור את ארץ כנען שהיה גם כן לכוונה זו כמו שנתבאר במאמר הקודם. אבל המרגלים לא תיקנו רק קלקלו עוד. לכן אמרו מה יהיה לסוף ארבעים שנה שמא יתקלקלו עוד ושוב לא יוכלו לכנוס ולכן נאמר להם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם"
ההיסטוריה הייתה צריכה כנראה להיכתב בצורה שונה ממה שאנו מכירים אותה. הארון שנסע לפני העם במשך שלושה ימים, היה אמור להשלים את התיקון המידתי של עם ישראל, בעיקר במידות הקנאה, התאוה והכבוד. בסופו של דבר הניסיון לא צלח, היות ועם ישראל פגמו לפחות באחת מהם - במידת התאווה. המרגלים נשלחו רק לצורך זירוז בירור המידות של העם כדי שתיקצר בעבורם הדרך לתיקון המידות ולכניסה המיוחלת לארץ. דא עקא, שהמרגלים לא רק שלא הצליחו לתקן, הם אף קלקלו יותר והאריכו את השהות במדבר בארבעים שנים נוספות לצורך תיקון יסודי ומקיף של המידות הללו. עכשיו, כשאנחנו יודעים מה עומד מאחורי חששם של בני ישראל, שמא לא ייתקנו כלל במידותיהם, אולי אף לעולם לא יזכו להיכנס לארץ. בדיוק כאן מגיעה הבטחתו הסמויה של הקב"ה - ארץ מושבותיכם, זוהי ארצכם ובסופו של דבר לאחר התיקון המדובר גם תזכו ליישבה. הראיה, שאף תקריבו בה נסכים.
ארץ מורשת
עד כאן ענינו על שאלה אחת: מדוע דווקא כאן מוזכרת ארץ ישראל כ"ארץ מושבותיכם", בניגוד למקומות אחרים. מתוך התשובה שהבאנו מדבריו של ר צדוק ע"פ הרמב"ן מתעוררת דווקא שאלה חדשה. הבנו שהכניסה לארץ תלויה בתיקון של המידות, וכעת אנו אף יודעים את הזמן הדרוש לתיקון - ארבעים שנים. אך מי הבטיח לעם ישראל שתהיינה ארבעים שנים סטריליות מחטאים או פגימה במידות? אולי חששם באמת מוצדק ויכול להיות שהכניסה לארץ תתאחר בזמן נוסף?
ר צדוק מגלה לנו, שחוץ מעם ישראל האמור לנחול את הארץ, יש עוד גורם במשוואה:
"והיינו שבאמת ארץ ישראל מוחזקת בידינו בירושה מהאבות ואף אם חס ושלום לא יהיו כדאין גם כן יזכו לה ויהיה בזכות האבות וכמו שנאמר לסוף ארבעים שנה לא בצדקתך וגו כי ברשעת הגוים וגו ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה לאבותיך וגו אך בשעת שילוח המרגלים לא נתמלא סאתם עדיין כמו שנאמר כי לא שלם עוון האמורי עד הנה. אך אם היו זוכין היו נכנסין בזכותם וזה לא עלה בידם אך על לסוף ארבעים שנה הובטחו שיזכו לה כאמור"
הגורם החדש שנכנס למשוואה הוא שבעת עממי כנען, שבעת שילוח המרגלים גרים להם בהשקט ובטח בארץ. כדי לסבר את האוזן יותר, נציג את הפסוקים שר צדוק מביא בקיצור:
"אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה: זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה"
עם ישראל יזכה להיכנס לארץ לאחר ארבעים השנים, וזה סופי. איך ר צדוק יודע? הוא יודע זאת מהפסוקים שצוטטו לעיל, שאומרים בפירוש שעם ישראל לא ייכנסו לארץ עד שלאותם עמים שמיישבים כעת את ארץ כנען ייגמרו הזכויות הרוחניות על הארץ. כשאותם הגויים יגדישו את הסאה לחלוטין, והארץ תקיא אותם מעליה, אז יגיעו היורשים האמיתיים של הארץ, הלא הם בני ישראל. ר צדוק מחדש לנו, שהייתה אפשרות להוציא את אותם העמים מהמשוואה אם המרגלים היו מתקנים את אותם המידות של הקנאה התאוה והכבוד. במה זה היה מתבטא? אולי ר צדוק סובר ששילוח המרגלים היה מעין מבחן למרגלים, שהיו נציגי העם לכל דבר, נשיאי ישראל, כך שלמעשה מי שעומד כאן למבחן הוא עם ישראל.
המרגלים שנכנסו לארץ עמדו בפני ניסיונות לא פשוטים, וכפי שמתואר במדרש המפגש עם אנשי הארץ היה אמנם מרחוק אך כלל וכלל לא סימפטי:
א"ר ברכיה הכהן ברבי מצאו שלשה בני ענקים ושם אחימן ששי ותלמי למה נקרא שמו אחימן שהיה אומר אחי מן יבא עלי, ששי שהיה בריא כשיש, תלמי שהיה עושה תלמים בארץ, ילידי הענק שראוהו שהיה עונק את השמש כשראו אותן מרגלים נתייראו לפיכך אמרו כי חזק הוא ממנו
(פרשה ט"ז)
זה לא נעים לראות את האנשים שהולכים להילחם עמם, ומראש לדעת שהולך להיות קשה אולי עד כדי הפסד. אחד אומר מי יבוא עלי, השני חזק כמו שיש וכל צעד שהשלישי עושה בארץ נראה לאדם פשוט מהשורה כמו שדה חרוש. ואביהם כשהיה עומד, גם את השמש לא ראו...
כאן בדיוק מגיע הניסיון של המרגלים. האם הם בוחרים לתקן את הפגמים שלהם (שלא נרחיב בהם עתה, כדאי לעיין בעיוננו לפרשות ספר בראשית, שם חוזר העניין לרוב), ובמקרה שלהם, להתגבר על היצר שמשדר בטבעיות פחד ולסמוך על הקב"ה, כמו שבוחרים כלב ויהושע לעשות, או ללכת ולהוליך שולל את כל שאר העם, כי הם לא סומכים על הקב"ה שיעזור להם במלחמתם. ר צדוק ללא כל ספק אומר לנו, שאם היו בוחרים המרגלים בדרך הראשונה של כלב ויהושע הדרך לארץ ישראל הייתה מתקצרת בארבעים שנים לפחות.
המסע הפרטי שלי
בעיון לפרשה הקודמת, עסקנו במסע הפרטי שיש לכל אחד ואחד מאיתנו, בדרך להגשמת חלומות אישיים ושאיפות רוחניות כאלה ואחרות. דיברנו שם על הניסיונות והקשיים שיש במהלך הדרך. עלינו לזכור שהדרכים בדרך להגשמת המטרה רצופות מהמורות ומכשולים, שיכולות לדחות את ביצוע המשימה שהצבנו לעצמנו, אבל תוך כדי לזכור שהכול תלוי בנו, ואם רק נרצה נצליח. בעיון הזה ראינו שלעם ישראל יש דד-ליין של כניסה לארץ, אבל להם היה מהלך אלוקי שהוביל אותם. אם גם אנחנו נחשוב שחיינו מנוהלים ע"י האלוקים (מה שבאמת נכון...) ונחשוב שהשאיפות שלנו יתממשו, כי זה חלק מהמסע שלנו, זה גם יתממש. בסופו של דבר חשוב שנזכור, שלנו אין את הפריבילגיה של בזבוז ארבעים שנה בדרך להגשמת המטרה.