במלחמת רשות, קובעת התורה שיש פטורים מהמלחמה (פרק כ; ה - ח): "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו... ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה... מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" לכאורה, הסיבה לשיבתם של הבונה בית, הנוטע כרם והנושא אישה, היא הדאגה שלהם לענינם, באופן שמונע מהם להתמסר למלחמה: כך אומר הרמב"ן : "וצוה על השלשה האלה לשוב, כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס".
כאן המקום לשאול: אם הבעיה היא הדאגה מפני שהתחיל דבר חשוב ולא השלים אותו, אז מדוע צריכה התורה לציין אותם בנפרד מאלו שמשוחררים בגלל יראה (כל אחד מהסיבות שלו)? אפשר לקבוע שהשוטרים יציינו באופן כללי "מה האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". בתוך אלו נכללים ממילא גם מי שבנה בית, נטע כרם וארש אישה ומשום כך הם יראים. מדוע צריך לפרט באופן מיוחד את הבונה, נוטע ומארש אישה?
התשובה לכך נמצאת בדבריו של רש"י (כ; ז): " פן ימות במלחמה ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות". מדבריו של רש"י משמע שהבונה, הנוטע והמארש אישה חייבים לחזור ולא להשתתף במלחמה. החזרה לביתם אינה תלויה ברצונם. התורה מצווה אותם שלא להשתתף במלחמה. בשונה ממי שהוא רך לבב שמחליט אם יש בו כוח נפשי להלחם או שהוא נרתע מהמלחמה - שלשת אלו: הבונה נוטע ומארש אסורים להשתתף במלחמה.
כאן התורה באה ללמד אותנו עקרון גדול, שאינו קשור כלל ליראה מפני המלחמה. התורה מלמדת אותנו שהבניין יותר חשוב מההרס. מלחמה ושלום אינם מצבים שווי ערך, המצב הרצוי הוא שלום, מלחמה היא רק כשאין ברירה. לכן מי ששרוי בתוך תהליך של בניין, בין אם זה בית או נטיעה או בניין הזוגיות - התורה קובעת שחשוב יותר שימשיך בבנין, ולא יחדל מכך בגלל המלחמה.
העקרון של חשיבות הדאגה לשלום גם בעת מלחמה, נמצא בהמשך הפרשה, בקביעה שאין להשחית עצי מאכל בשביל המצור (כ; יט): "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור". גם מלחמה שהיא מצב חרום אינה מתירה הכל, גם בעת מלחמה צריך לזכור שפנינו לעולם לשלום ולבניין. אנו בטוחים שבמהרה יסתיימו המלחמות ונעסוק שוב ביישוב ובניין, לכן אסור לאפשר למלחמה להרוס הכל, בתוך המלחמה שומרים על התנאים של המשך החיים לאחר המלחמה - בעידן השלום.
גם בפרשת כי תצא נמצא שהבניין עדיף על ההרס - בשנת הנישואין הראשונה, לחתן אסור לצאת למלחמה, חשוב יותר שישמח את אשתו (כד; ה): "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". חז"ל מרחיבים קביעה זו לכל שלשת הדברים שנזכרו בפרשה שלנו: דין הנושא אישה כדין הבונה והנוטע, כך מסכם זאת הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ז; הל י): " ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר, ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם, הבונה בית וחנכו, והנושא ארוסתו או שייבם, ומי שחלל כרמו, אין יוצאין עד תום שנה, שנאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח, מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו".
אמנם קהלת קובע: "עת לפרוץ ועת לבנות... עת לטעת ועת לעקור נטוע... עת מלחמה ועת שלום", אבל שאיפתנו לעולם צריכה להיות מכוונת אל הבניין והנטיעה - לכן גם בעת מלחמה לא נשכח את הבונים והנוטעים ונצפה מהם להמשיך במלאכת הבניין גם בתוך המלחמה. שהרי המלחמה היא ארעית, הדבר הקבוע הוא לעולם, השלום.