פרשת שופטים: על התמימות

בפרשת שופטים, מופיעה קבוצת איסורים שמכנה המשותף להם הוא התשוקה לפרוץ את גבולות הידע. מדוע הניסיון לדעת ולהטרים את העתיד הוא תועבה? מה כל כך נורא בכך?

ד"ר משה מאיר
ד באלול התשעח
,
15 באוגוסט, 2018 14:14
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

בפרשתנו, פרשת שופטים, מופיעה קבוצת איסורים שמכנה המשותף להם הוא התשוקה לפרוץ את גבולות הידע:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.
כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.
תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.[1]

הפרשה הזאת תמוהה מאוד. מדוע הניסיון לדעת ולהטרים את העתיד הוא תועבה? מה כל כך נורא בכך?

אפשרות אחת, היא לראות את כל הדרכים האלה, כחלק ממערך עבודה זרה. הרמב"ם המביא את סדרת האיסורים האלה, כולל אותה בהלכות עבודה זרה. פרק י"א בו נפרשת הסדרה, פותח באיסור ללכת בדרכי עובדי עבודה זרה ולהתדמות להם בכל אופן שהוא.[2] באותה העת, הקוסמים מעלי האוב ושאר דורשי העתיד, היו עובדי עבודה זרה, וזה מקור האיסור.

אפשרות שניה, עולה מדברי הרמב"ם לאחר שהציג את הסדרה. הוא כותב עליה בכעס רב, ומגדיר את כל הדרכים האלה כשקר כזב וטעות, דברים חסרי תועלת. סכלות, העדר דעת, תוהו והבל. לתודעה יש גבולות, התשוקה לפרוץ אותם ומימושה מביאות למחוזות השקר. לא העבודה זרה, הבגידה בריבונו של עולם מהווה תועבה, אלא השקר והטיפשות.

אפשרות שלישית, הטרמת העתיד מגבילה את יכולותיו של ריבונו של עולם. ידיעת העתיד יוצרת תמונה דטרמניסטית, בה אין לריבונו של עולם יכולת לפעול כרצונו. חיזוק לאפשרות זו, מגיע מהסיומת הקוראת לאדם להיות תמים עם אלוהיו.

ברצוני להציג לכם אפשרות רביעית, היא מבוססת על צירוף השניה והשלישית ומוסיפה עוד נופך.

יש לעולם גבולות אפשר, יש דברים אפשריים ויש שאינם אפשריים. הנה כך אומרת המשנה:

איזו היא שבועת שוא?
נשבע לשנות את הידוע לאדם:
אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב,
ועל האיש שהוא אשה,
ועל האשה שהיא איש.
נשבע על דבר שאי אפשר:
אם לא ראיתי גמל שפורח באויר,
ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד...
זו היא שבועה שווא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.[3]

ישנן עובדות: עמוד אבן הוא עמוד אבן ולא עמוד זהב. אין מרחב של אפשרות. באותה המידה, גמל פורח באוויר איננו בגבולות האפשר. על כן מי שנשבע שראה גמל פורח באוויר, נשבע שבועת שווא.

העתיד הוא מקרה מעניין. מכיוון שהוא עדיין לא התרחש, הרי שלכאורה הכל אפשר שיתרחש בו. האפשרויות הפתוחות, מטילות אימה על האדם. על כן הוא עושה כמידת יכולתו לסגור אותן, לדעת מה יקרה. חלק מהדרכים האלה, הן דרכים מדעיות. הרופא מאבחן את המחלה, ויכול לומר במידה גבוהה של וודאות, אם החולה יבריא או ימות. חלק מהדרכים הן דרכי השווא. לעיתים יש בלבול בגלל ההטיה והחרדה, וגם הרופא או איש המודיעין סוגר אפשרויות פתוחות.

מקרה מיוחד בתולדות הדתות כולן וכן במקורות היהדות, הוא הנביא. הנביא מגלם דרך שבמקורות היהדות היא לגיטימית וראויה, לצפות את העתיד - כלומר לסגור את האפשרויות ולהורות על האחת שתתממש. למעשה, מי שמתבונן בפועלם של הנביאים, הם מיעטו לצפות את העתיד. מרבית עבודתם היתה לנסות ולשנות את ההווה. כאן בפרשתנו, אפשר לראות מלחמה כנגד הרצון לסגור את העתיד. האיזון הנכון בחיי האדם, הוא להכיר במוחלטות העבר, במוחלטות גבולות האפשר, ויחד עם זאת לחגוג את מרחב האפשרויות - בגבולותיהן - של העתיד. היטיב לתאר זאת יהודה עמיחי בשירו:

אני נביא של מה שהיה אני קורא עבר מתוך כף
יד של אישה שאני אוהב, אני חזאי של גשמי החורף שירדו,
אני מומחה של שלג דאשתקד, אני מעלה מאוב
את הדברים שהיו מעולם, אני מתנבא על תמול שלשום,
אני אדריכל שמשרטט בית אחר שנחרב, אני
חוזה את החדר הקטן שהיו בו מעט רהיטים,
על המגבת שהיתה תלויה ליבוש על הכסא האחד
ועל חלון גדול מקומר, כמונו באהבה.
...
אני חושב שהחיים הם חזרות לקראת
ההצגה האמיתית. ובחזרות אפשר עוד להכניס
שינויים, למחוק משפט ולהוסיף דיבור, להחליף
שחקנים ובמאים ואולמות עד להצגה האמיתית
שבה שוב אין משנים, ולא משנה שאין משנה
כי ההצגה מורדת מיד אחר הפעם הראשונה.[4]

הארוס של הידיעה צריך להיות מופנה אל העבר, והארוס של החיים הדינאמיים והמשתנים - אל העתיד. התמימות המוצגת בסוף פרשתנו, היא אופן של חיים שמצד אחד הוא חי במלאות את ההווה, ומצד שני - פתוח לכל התרחשות בעתיד. כפי שבא לידי ביטוי בסיפור החסידי הבא:

אמר רבי יצחק מוורקי:
שלושה דברים עלינו ללמוד מתינוק.
הדבר הראשון - כאשר הוא רעב, הוא בוכה. כך גם אנו - אם אין לנו פרנסה, עלינו לבכות על כך לפני השם.
הדבר השני - תינוק לעולם אינו מתבטל, וראוי שנלמד זאת.
והדבר השלישי - התינוק הוא חסר דאגות. גם אנחנו צריכים שלא לדאוג כלל רק להיות בשמחה, כמו תינוק.

כשהעתיד פתוח, אז חיסרון בהווה הוא חיסרון, עד כדי בכי. אינני חושב על כך שארד לחנות ואקנה לי פת. עכשיו אני רעב והעתיד לא קיים עבורי. מצד שני, אין לי דאגות. הדאגה היא ציור העתיד באופן מאיים. אבל אם העתיד פתוח, הכל יכול להתרחש בו. ושלישית, העתיד לא משתק אותי. אני פעיל כל הזמן ובכך יוצר לי - הן את ההווה ואת את העתיד.

 

[1] דברים י"ח ט' - י"ג.

[2] הלכות עבודה זרה, פרק י"א הלכה ט"ז.

[3] שבועות ג' ח'.

[4] פתוח סגור פתוח, עמ' 45 ועמ' 49.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מנכ"ל הבית היהודי אורבך צילום: דוברות הבית היהודי

בימים הקרובים - ההחלטה על בחירת הרשימה בציונות הדתית

קרא עוד