ישעיהו ברלין בספרו 'ארבע מסות על החירות' הראה כי מושג החופש ומושג הבחירה הם מושגים חמקמקים, יש להם הוראות רבות ושונות. פרשת השבוע שלנו פותחת באחד ממופעי הבחירה שבתורה, מבט על כולם מורה שגם בתורה ישנם מושגי בחירה שונים. לפני שנציג אותם נצביע על הקשר שבין מושג ה'בחירה' ובין מושג ה'חופש'. כדי שתתאפשר בחירה חייב להיות חופש. אם אדם איננו חופשי לבחור בין שתי אפשרויות, הרי שהוא לא בחר אלא פעל על פי כורח.
המופע הראשון הוא בספר ויקרא:
אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ...
וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם...
ישנן שתי אפשרויות שהאדם נקרא לבחור ביניהן, לקיים את המצוות או שלא לקיים אותן. הגשם הניתן במקרה של קיום והבהלה השחפת והקדחת במקרה של אי קיום - ממזערות את החופש ואת הבחירה. לכאורה הרי זה דומה למערכת משפט אנושית המורה על חוקים ועל אמצעי ענישה במקרה של הפרתם. לעיתים (רחוקות) היא מציעה גם שכר והטבה למקיים אותה. אך למעשה יש הבדל גדול. התודעה הדתית הרואה את ריבונו של עולם כמשגיח על העולם, יוצרת סמיכות בין הקיום והשכר ואי הקיום והעונש שאין כדוגמתם בעולם המשפט. היא מקרבת את הסיבתיות של המעשה לסיבתיות של הטבע. אני יכול לצעוד מעבר לגג הבניין, אבל אז אפול ואמות. יש לי בחירה אבל היא מצומצמת ביחס לבחירה אם להרוג את חברי ולהסתכן שהמשטרה תתפוס אותי, יעמידו אותי לדין ישפטו אותי ואם אורשע איענש.
המופע השני של הבחירה הוא בפרשה שלנו:
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל.
מבחינת הסיבתיות הרי המערכת כאן שקולה למערכת שבספר ויקרא. ההבדל הוא שכאן מופיעים מושגים כלליים - ברכה וקללה, בעוד שבספר ויקרא יש ברכות מסוימות וקללות מסוימות. המופע הזה מתאים לספר דברים שיש בו נטייה להפשטה.
בפרק כ"ז בספר דברים מופיע המימוש של הברכה והקללה שבפרשתנו:
וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם עַל-הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל-כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם...
בפרק ל' הניסוח שונה במקצת:
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם. הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.
ראשית - במקום ברכה וקללה מופיעים חיים וטוב מול מוות ורע. אלה מושגים מסוג אחר, מופשטים יותר, לא קשורים לאישיות המברכת ומקללת אלא עומדים ברשות עצמם. שנית - מופיע הוראה לבחור, הוראה שלא היתה במופעים הקודמים. כאן לא הסתפקה התורה בשתי מערכות סיבתיות 'אם... אז...' אלא הצביעה על כך שיש לבחור ביניהן. אלא שהבחירה והחופש מוגבלים. ראשית - הזיהוי של הטוב עם החיים והרע עם המוות מצמצם את אפשרות הבחירה. שנית - האיום 'אבוד תאבדון...' מוסיף צמצום לצמצום. שלישית - ההוראה לבחור באחת מהאפשרויות - 'ובחרת בחיים' - מוסיפה עוד צמצום של החופש ושל הבחירה.
יהושע בספרו מציב בחירה משוחררת יותר. לאחר תיאור ההיסטוריה בה מוביל ריבונו של עולם את עמו, הוא פונה לקהל ואומר:
וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת-ה'. וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר (מֵעֵבֶר) הַנָּהָר וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת-ה'.
למרות שגם יהושע הציג בפרקים קודמים מערך איומים הממזער את הבחירה, כאן הוא מציג בחירה גדולה יותר מכל המופעים שבתורה. נראה שיש כאן אפשרות רצינית ש'רע הדבר בעיניכם' לעבוד את ה'. אין כאן הכרעה מראש מהו הרע ומהו הטוב. העם אמור להכריע מהו הטוב ומהו הרע ולבחור לאור ההכרעה הזאת.
התצוגה הקיצונית ביותר של בחירה שהיא חופשית, מופיעה במקורותינו בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה:
רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע", כלומר הן מין זה של אדם היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא, "פן ישלח ידו" .
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות.
ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיהו אומר "מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב", כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע.
הרמב"ם מוסיף בעיה פילוסופית איתה לא התמודד התנ"ך - אם יש בחירה, הצטמצמה ידיעתו של אלוהים שלא יודע מה יבחר האדם. למרות זאת הוא מציג תורת בחירה וחופש מוחלטת, האדם חופשי לחלוטין לבחור ואין מה שיטה אותו לכאן או לכאן.
מכיוון שיש מופעים שונים של חירות בתורה, על כורחנו עלינו לבחור ביניהם. כאן אני מוצא את עצמי מתלבט. מהצד האחד ליבי נוטה לחירות השלימה נוסח הרמב"ם. החופש קוסם לי, היכולת להכריע האם באמת אני רוצה לעבוד את אלוהים או לא. נראה לי כי זאת הדרך לאהבת אמת לאלוהים וליראתו. מהצד השני יש בי הרגשה שעצם נוכחותו של ריבונו של עולם בעולמי כבר יש בה כדי למזער את הבחירה. הנוכחות בתוספת לרגש הנלווה אליה יוצרות כפייה שהיא תולדה של עצם קיומו של אחר משמעותי בחיי (גם כשמדובר באחר משמעותי אנושי). אהבת אלוהים שבי מובילה לחיפוש אחר כפייה מעין זו ולמנוס מהחופש שיש בו הרבה בדידות וניכור. אני מתלבט בין שתי האפשרויות הללו, ומה דעתך הקורא?
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים