כל האירועים שיתוארו בסיפור הקצר הבא הם דמיוניים וכל קשר בינם לבין דמויות מוכרות לכם אינו אלא מקרי בלבד:
יום ההולדת של אשתך מתקרב. חמוש באהבה אין-קץ (ובחשש עמום מכישלון כלשהו), אתה קונה לה מתנה מושקעת. בדיוק השמלה ההיא שהיא רוצה, הצבע האהוב עליה, המידה הנכונה - אתה יודע שקלעת בול! מגיע הביתה, מחביא את המתנה עד שתמסור לה אותה בהתרגשות ביומולדת. אבל ברור שהיא מוצאת אותה.
היא: מהמם! בול מה שרציתי! מתי בדיוק התכוונת לתת לי אותה?
אתה: ביום ההולדת שלך, אהובתי, ביום חמישי!
היא: מה?! יום ההולדת שלי הוא ביום רביעי בכלל! אם היית רוצה לתת לי את השמלה ביום רביעי, יום ההולדת שלי, אז זו הייתה מתנה מושלמת. אבל היות והתכוונת למסור לי אותה ביום חמישי (כן, אתה תמיד שוכח את תאריך יום ההולדת שלי, חתיכת קלישאה עלובה שכמותך), המתנה שלך פשוט מגעילה אותי, מתועבת בעיניי. מצידי - זרוק אותה לפח, כי אני לא אשתמש בה לעולם. תכל'ס, אתה לא באמת אוהב אותי.
מה אתם אומרים? לא קצת נסחפה, הגברת? כולה יום אחד? מה הקטע של הייקיות הקפדנית והעצבנית הזו?
אבל מה לעשות, בפרשת השבוע יש קטע מאוד דומה:
"וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר-זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי - לֹא יֵרָצֶה, הַמַּקְרִיב אֹתוֹ - לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ. פִּגּוּל יִהְיֶה. וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ - עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא." (ויקרא ז, יח)
על פי פירוש חז"ל (זה לא פשט המקרא) מספיק שהכהן יתכוון לאכול את הקורבן שלא במסגרת הזמן שהוקצב על פי התורה - ויש די בכך כדי לפסול את הקורבן, ולהפוך אותו מרצוי למתועב. למרות שהכול נעשה לפי הספר: אין מום בבהמה, הכהן טהור, השחיטה וההקרבה בוצעו לפי כל הכללים. אבל מה? הכהן "ריחף" טיפה והתכוון לאכול מבשר הקורבן אחרי הזמן שהתורה התירה. ובום! הקורבן נחשב "פיגול" (תיעוב)...
אז מה נלמד מהדיוק הקפדני הזה?
כוחה של המחשבה והכוונה - עצום! הרי יש לנו כאן קורבן מושלם מבחינה חיצונית, כל כולו עשוי לתפארת ועדיין אם כוונת הכהן המכפר 'זלגה' לתאריך לא רצוי, אם הוא הפליג בדמיונו למחוזות לא מדויקים - הוא לא רק גרע מערך הקורבן, הוא פשוט הפך אותו למעין "מוקצה", למהות לא שייכת להתקרבות אל ה'. על ידי הסטייה המחשבתית הקלה שלו, הקורבן כבר לא מקרב אלא מרחיק. כמה עוצמה יש לה למחשבה שלנו, לכוונה שלנו! אלו כוחות שמשנים את המציאות בפועל, שיש להם השפעה מסיבית על המציאות שלנו, וביכולתם לעצב אותה.
אנחנו מורכבים מכה רבדים: יש לנו גוף שמתפקד בעולם המעשי, מערכת רגשות ויכולת חשיבה. מעל שלושת הרבדים האלה, מכהן רובד חשוב מאין כמותו: הרצון. הוא מכוון את כל הווייתנו ונותן לה משמעות. כשארבעת המערכות האלו מכוונות ביישור קו, אחת כנגד השנייה, כשאנחנו רוצים, חושבים, מרגישים ופועלים כחטיבה אחת - אנחנו שרויים בברכה, בשמחה, באיזון ובזרימה. וכשאחת ממערכות אלו לא מכוונת - נחווה צרימה, כאב ותסכול.
הקרבת קורבן בלי כוונה ראויה הופכת אותו למתועב. תפילה בלי כוונה היא 'כגוף בלא נשמה'. ומה איתנו? מה עם עצם החיים שלנו? מה הם שווים אם אין להם כוונה ומשמעות?
אם חפצים אנו בחיים של התקרבות לה' ולעצמנו - עלינו לחפש משמעות ולכוון את הרצון שלנו.
יש הרואים בזה מותרות - אבל זו למעשה דרישה מהותית והכרחית לכל אדם באשר הוא.
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.