"צו את אהרן ואת בניו לאמר"
בפרשה הקודמת כתוב: "וערכו בני אהרן", "וזרקו בני אהרן", "ונתנו בני אהרן", ואילו כאן, כאשר מגיעים לאהרן עצמו, לשון הכתוב הוא ציווי. אמר משה לפני הקב"ה: הבור שנואה ומימיה חביבים? חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם, שנאמר: 'כלהעצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן', ולאהרן אין אתה חולק כבוד בשביל בניו? השיב לו הקב"ה: חייך, שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד, אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים. (עפ"י ויקרא רבה ז, א). הרשב"ם מסביר את ההבדל בין הסיגנון בכך, שבפרשת "ויקרא", כל הנאמר בעניין הקורבנות נאמר לבני ישראל, שעליהם לדעת את הדברים. הקב"ה לא רצה לצוות את העם בכללו על הקורבנות, שלא יאמרו שה' זקוק כאילו לחלב מראים ולדם פרים. לפיכך, רק "דיבר אליהם", שמי מהם שיביא קורבן, שיעשה כך וכך. ואילו אצלנו, הדינים נאמרו כלפי הכוהנים עצמם. משרתי בית ה'. אליהם דיברה התורה בלשון "צו את אהרן ואת בניו". ובעניין הציווי, בהסתמך על רש"י האומר כי "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות", אומר רבי יהודה לייב אלטר מגור, כי הצו "לדורות" מכוון לגלויות של הזמן הזה. ומסביר, ששונאי ישראל מקפחים את פרנסתם של ישראל ומכלים את פרוטותיהם מהכיס. בימים כאלה, שוקעים יהודים בייאוש של "חסרון כיס", אמונתם מתרופפת והם מתרשלים בקיום מצוות. לכן חייבים הכוהנים – מנהיגי העדה – זירוז, לעודד את רוח העם, לחזק את כוחות הנפש שלו לעמוד בנסיון, שהרי אחד מסימני חבלי המשיח הוא "חסרון כיס", שאמרו חכמים (סנהדרין לח, א): "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס" (מתוך: "תורת עם", הרב מנחם הכהן).
קצת גאווה – מותר
"זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה"
אמרו חכמים: "כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה" (ויקרא רבה ז, ו). ועוד אמרו חכמים: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (סוטה, ה,א) ומפרש רש"י: "צריך שיהיה בו מעט גאווה, שלא יהיו קלי הראש מסתוללים בו, ויהיו דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם". וקבעו חכמים: "במקום שאין מכירים אותו, מותר לו לאדם להודיע על עצמו ולומר: 'אני תלמיד חכם צורבא-דרבנן, והקדימו את דיני לשל האחרים, בשביל כבוד תורתי". רמז לכך: "זאת תורת העולה" – במה יתגאה תלמיד חכם? ב"זאת התורה". (שם). והרבי מקוצ'ק אמר: חז"ל התירו לתלמיד חכם, שתהיה לו שמינית שבשמינית של גאווה, הצרה היא, שהרבה תלמידי חכמים אינם יודעים חשבון. ועל אלה שמגזימים בניפוח עצמי נאמר בויקרא רבה (צו): "אין עולה באה לכפר אלא על גסי הרוח". לפיכך נאמר בהם: "צו את אהרן ואת בניו", ללמדנו, שבעיקר צריכים להיזהר בזה אנשים גדולים וחשובים, הם ובניהם. (עפ"י ה"כתב סופר").
בגדים ומשמעותם
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו"
"כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. (הספרי). וב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.
אין עבודה בזויה
"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".
אש רוחנית
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
אמרו חכמינו: "המוריד גחלת מעל גבי מזבח וכיבה – חייב" (זבחים צא, ב). אם מכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר בלאוו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר למכבה גחלת רוחנית עליונה, מעל המזבח הרוחני. אדרבא, צריך להוסיף "אש מן ההדיוט" – בטוב טעם ובשכל טוב, באור תורה ונר מצווה, כדי שתהא עולה ומוסיפה כוח וגבורה, בכל דרגות החיים. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק).