פרשתנו עוסקת בתחילתה בשלושה עניינים עליהם אומרת התורה "צו את אהרן ואת בניו לאמר" והם קרבן העולה, תרומת הדשן ואש התמיד. ואומר המדרש שאין "צו" אלא לשון זירוז ואומר ר' שמעון שאין המקרא מזרז אלא במקום שיש בו חסרון כיס.
ועלינו להבין היאך דוקא בעניינים אלו יש בהם חסרון כיס לכהן שפה נאמר "צו"?
בקרבן העולה להבדיל משאר הקרבנות אין הכהן מקבל לעצמו כלום אלא כל הקרבן עולה כליל לד'; ואולם מקבל הוא את עור הבהמה, אם כן מהו חסרון הכיס? ואע"פ שאינו מפסיד מעצמו כלום, עצם מניעת הרווח יש בו משום חסרון כיס, בכך טמונה בעצם התשובה מהו חסרון הכיס, כי לא אומרת התורה "צו את אהרן ואת בניו זאת תורת העולה", אלא מוסיפה התורה "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" וכבר אמרנו שאין לאמר אלא אמירה לישראל. אם כן מצווים אהרן ובניו לומר לישראל את תורת העולה ועל כיוצא בזה אמרו במס' מנחות "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה ... אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה". אם כן חסרון הכיס שיש לכהנים מתבטא בכך שהיות ויש להם הנאה מהקרבת האינטרס של הכהנים הוא שבני ישראל יקריבו כמה שיותר והיה מקום לחשוש שהכהנים ימנעו מלפרסם שיש תחליף לקרבנות בלימוד התורה על כן נאמר "צו את אהרן ואת בניו לאמר" לזרזם על האמירה שצריכים לומר לישראל "וזאת תורת העולה" שכל העוסק בתורה לא רק שכאילו הקריב כל הקרבנות אלא לעתים אף אינו צריך לקרבנות וזהו חסרון הכיס שיש לכהנים.
ואין חסרון כיס בדברים הקשורים בממון בלבד, אלא ניתן לומר גם שי חסרון כיס בכל מקרה שבו פועל האדם ואינו מקבל או תמורה על פעולתו. ויש תגמול שאינו כספי אלא קשור ביוקרה ובמעמד החברתי שמקבל האדם כתוצאה מפעולתו וגם לכבוד זה זכו הכהנים אם בהופעתם "ועשית בגדי קודש לכבוד ולתפארת", שכבודו ותפארתו של הקב"ה נגלה על ידיהם וזהו כבודם ותפארתם ואם מצד שהיו מורי העם ושלוחיו לפני המקום ברוך הוא. ולעתים אף גדול הסיפוק הנפשי מהתמורה הממונית אף המעמדית.
וכפי שכבר אמרנו בתחילת דברינו לא זו בלבד שנצטוו הכהנים על קרבן העולה אלא ניתנו להם שלש משימות שבשלשתן ישנו חסרון כיס באחת הבחינות והיה צורך לזרזם לעשותם: במצוות העולה, שהיא כנגד הנשמה, שבגלל שאינו מקבל את מלא התגמול כמו בשאר הקרבנות היה חשש שיניח את קרבן העולה ויתעסק בקרבנות אחרים. הדבר השני הוא תרומת הדשן, כנגד רוח, שהיא פינוי הפסולת שהצטברה על המזבח. פה צריך הכהן לא רק לבזות את עצמו, לכאורה, במה שנהוג לכנות בצבא "עבודות רס"ר", אלא גם יוצא בבגדים פשוטים ללא סממני התנשאות. ובכך יכולים אנו לראות את מבחנם ונסיונם של עובדי ומשרתי הציבור לא רק (ובייחוד לא) בפעולות הנותנות כבוד ויקר לבעליהן אלא באותן פעולות נחוצות (ולפעמים שחורות) שנראה כאילו יש בהם פחיתות. לכן גם בתרומת הדשן יש צורך בזירוז הכהנים מפני שחסרה את הכבוד והיוקרה שמקבל הכהן בשאר עיסוקיו. הדבר השלישי שמצווה בו הכהן בתחילת פרשתנו הוא "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", בחינת נפש וצריך הכהן להיות שותף לאש כפי שאמרו "אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט" שנאמר על פס' "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". והרי העבודה התמידית היומיומית החוזרת על עצמה כשהיא הופכת להיות שגרתית וכפויה, כאשר אינה נובעת מליבו של האדם, הרי היא מעמסה ועול (כפי שלצערינו קורה לנו לעתים קרובות, בייחוד בתפילה שהופכת להיות חזרה סתמית על מלים בספר) אם כך היות והחיוב על הכהנים הנו באש תמיד יומיומית וללא הפסק ישנה סכנה שיהפוך הכהן את העבודה למצוות אנשים מלומדה, בלא הכוונה הנפשית הרוחנית, אם כן ישנו צורך לזרזם גם בכך שאע"פ שלא תמיד ישנו סיפוק נפשי, וגם אם מצב הרוח לא נותן לעשות את מה שמוטל עליו צריך לזרזו לעשותו באהבה.
כפי שהתפילות הן בשעות קבועות ולא רק מתי ש"בא לו" לאדם, שהרי בכך שהיה מתפלל מתי שמתחשק או צריך, אזי היה בכך משום עבודת עצמו. ובכך שעבודת ד' הינה בבחינת מצווה ועושה יכולה היא להיות עבודת ד' באמת ולא עבודה זרה, שנאמר לא יהיה בך אל זר, איזהו האל הזר - זה אתה בעצמך.