ובתווך שבין שני דברים אלו, מופיע שוב ענין ההליכה לארץ ישראל, "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי". ופירש"י: אשר זימנתי לתת לכם, זהו פשוטו. ומדרשו, אל המקום אשר הכינותי, כבר מקומי ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד של מטה.
ומסדר העניינים כאן מובן שישנה תוכנית מעיקרא שהיא יציאת מצרים, כניסה לארץ ישראל ובנית בית המקדש, ותוכנית זו מגלה את סדר העקרונות; לעומתה, ישנו סדר המציאות. כשהמציאות מתנגדת לעקרונות, באות טענות מסוג: "אתה לא מציאותי", "בעולם כמות שהוא זה בלתי אפשרי" וכדומה. במילים אחרות, ישנה כמין הסכמה פסימית האומרת שכדי להתבגר, צריך לעזוב את אשליות הנעורים, את האידאליזם התמים של ימי הבחרות השואף לשנות את העולם כדי להתמודד עם הבעיות הממשיות, הבעיות האמיתיות: הפרנסה וכל המשתמע מכך.
אילו היתה זו דעת תורה, העניינים היו מופיעים בסדר הפוך מזה שבו הם מופיעים בסיפור התורה. קודם התוכנית, ואחר כך, בגלל הקשיים, המכשולים והכשלונות, הסדר בפועל. אבל לא כן דברה תורה. אין המציאות מבטלת את העקרונות. לא בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה אלא להיפך, בית מקדש של מעלה הוא המכוון כנגד בית המקדש של מטה, אף על פי שזה של מעלה קיים קודם לזה של מטה. דבר זה מעיד על כך שלמרות שבמציאות הנסיבות משתנות ולכן יש למצוא את הדרכים החלופיות ולפעמים צריכים לשנות מהמתוכנן, כל זה עדין אינו מבטל את הייעוד ואת היעד. ובמילים אחרות, שינויי הטקטיקה בהתאם לאותם הדברים שאינם בשליטתנו אינם משפיעים על האסטרטגיה המכוונת להשגת מטרותינו.
בין שתי התוכניות מופיע עניין מתן תורה שבו תסתיים פרשתנו. התורה מופיעה איפה גם כמבטאת את "תוכנית האב" לזהותו של האדם שלו מצפה הקב"ה וגם כאמצעי להשגת המטרה. על כך רומזת גם פרשת שקלים. שקל הקודש הוא נפש האדם (שקל בגימטריא נפש) המהווה ייעוד הבריאה "ויהי האדם לנפש חיה". והוא נוצר בשני יודי"ן, בשני יצרים, יצר טוב ויצר הרע. המטרה של המאמץ של האדם הוא לשעבד את היצר הרע ליצר טוב. כל עוד שזה לא נעשה, יש לפדות את חצי הנפש השייך ליצר הרע במחצית השקל לכופר נפש.
לכן, בסיפור הזה דווקא מופיע – פעם אחת בכל התורה – תפקיד הנערים בתור קבוצה בפני עצמה בתהליך של קבלת התורה: "וישלח את נערי בני ישראל". אותם הנערים הם הבכורות, אבל הכתוב מדגיש דווקא שתפקיד הבכורות הוא לשמר עבור החברה כולה את מימד הנעורים, את בחינת "זכרתי לך חסד נעוריך".