וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַד' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
ולמעלה כתוב: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַד' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם:
לכן, כהמשך לכתוב "בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם" פרשתנו מתחילה ישירות בדיבורו של משה אל ראשי המטות, הנשיאים שהם השופטים העליונים של שבטי ישראל, דהיינו שתלה את האחריות על קיום הנדרים בראשי העם.
חז"ל הפליגו בחומרת הנדרים והשבועות ובעצם הרבה מקורות בתורה שבעל פה מביעים את האיסור לכתחילה לנדור נדרים ולהשבע אפילו על אמת קל וחומר אחרת.
הענין קשור לתפיסת מהות יכולת הדיבור באדם, שהיא היא לפי מקורות ישראל עצם ההגדרה של האדם עצמו כפי שפירש רש"י על "ויהי האדם לנפש חיה" וכתרגומו של אונקלוס: "ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא".
מעבר לנושא של הנדרים והשבועות כשהם לעצמם בכוונה מפורשת, הרגישה נשמת העם שלכל דיבור ודיבור, אם רק מתיחסים אליו ברצינות ולא בקלות ראש, יש מימד של נדר ועל כך התפשט המנהג לומר "בלי נדר" בהבעת כל כוונה על דבר עתידי שמא לא יצא לפועל וממילא הוחל דברו. והיות שאמרה תורה "לא יחל דברו" ופירש רש"י "כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין", הרי שדברים סתם הם לכתחילה דברי קודש.
היות האדם "החי המדבר", פירושו שכל כולו מתבטא הוא בדבורו. הרוח, הפנימיות הרוחנית של האדם יוצאת דרך הדיבור.
בשיר השירים נאמר: "נפשי יצאה בדברו" ובתהילים: "תורת ד' תמימה משיבת נפש" והרי הדברים נראים כסותרים זה את זה. על "נפשי יצאה בדברו" אמרו חז"ל שבמתן תורה פרחה נשמתם של בני ישראל. נפשי כביכול יצאה ממני ומגופי כדי להתקרב לשורשה ומקורה. אבל אם כך, היה אפשר לומר שמטבע הדברים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" אינו מובן אם התורה מוציאה את האדם מן העולם. אבל האמת היא שהתורה משיבת נפש האדם ובתנאי שתהא תמימה. כאשר התורה בתמימותה ובשלמותה, כשאין היא מחולקת ומסורסת או אז הינה משיבת נפש האדם ואז דבורו בשלמותו.
על זה מורה שדוקא במצוה זו כתוב "זה הדבר אשר צוה ד'". ידוע שמשה נתנבא ב"זה הדבר" בעוד שהנביאים האחרים ב"כה אמר ד'" ולדברים פירושים במקומם. אבל לעניננו, ישנה מדרגה של קדושת הדיבור שמתגלה כמהותו הפנימית של האדם היות שבדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.
ולזמננו ולעניננו שוב אנו נפגשים עם עצם המעלה המוסרית של האדם כפי שהיא יוצאת אל הפועל במיוחד דרך דיבורו.
ושלא כמו אלו החושבים שאין לדיבורם משמעות, ויכולים הם לומר דברים מהפה לחוץ ולא לקיימם. העיקר לדידם שישמעו הדברים ויעשו את פעולתם ואם לא ימשיכו הדברים גם פעולות הרי אין להם בעיה עם כך. מלמדת אותנו התורה שצריך האדם להיות פיו וליבו שווים, ולהיזהר מאד מלומר דברים שאין בכוונתו לעשות. יתירה מכך, צריך האדם להישמר בדיבורו ולא להוציא מפיו דבר שלא חשב עליו קודם. זאת מכיון שכוחו של האדם בפיו ואין אנו משערים את כח הדיבור. ולא רק בהוצאת הדברים מהפה אלא לעתים דוקא בשתיקת הפה (כפי שאומר הקב"ה לאליהו בהפטרה של השבת שעברה "ואחרי הרעש קול דממה דקה".
ולכן מדבר משה את אותם הדברים אל ראשי המטות דווקא, כי הם אלו שסכנה רבה היא שישתמשו בפיהם שלא לצורך, ויבטיחו הבטחות שווא על מנת להיבחר ושלא על מנת לקיים. וכמו כן הם אלו שיוטל עליהם להפר את נדרם של אנשים שנדרו על עצמם דברים שאין ביכולתם לקיים ומוצאים עצמם אסורים על ידי הנדר (ורגיל מו"ר הרב מרדכי אלון שליט"א לומר על כך, שאסור מבטא את שני הדברים גם יחד גם את כך שאני מנוע ממשהו וגם את הפן שאני קשור אליו בעבותות).
דבר זה יכול להתרחש או בגלל שלא נזהר בדיבורו או להיפך בגלל שרצה לחזק עצמו לדבר מצוה ובחר לומר זאת בלשון נדר. ואולם גם בדרישת הקודש ישנו צורך בעשיית סייג ולא לחצות את גבולות המותר והאסור.
לכן באה התורה ומלמדת אותנו בבת אחת על חשיבותם וערכם של הנדרים ודוקא בגלל חשיבותם וערכם היא מלמדת אותנו על דרכי התרתם והפרתם. כי התורה שייכת מבחינת מצוותיה לעולם העשיה. המצות נקראות בכל מקום "מצות מעשיות". לכן שואלים את השאלה "האם מצות צריכות כוונה אם לאו" אבל מעולם לא נשאלה השאלה האם אפשר להסתפק בכוונה ללא מעשה (כפי שאומר האלוק למלך כוזר כוונתך רצויה אך מעשך אינו רצוי). והיות וקיום התורה שייך לעולם המעשה והמציאות, דרכה של תורה היא לדאוג לכך שקיומה יתאפשר לעושיה במציאות. דאגה זו, בחינת תורת חסד על לשונה, יחד עם כל חומרת הדין לכתחילה מחפשת את כל דרכי התיקון והכפרה בדיעבד. היא הפותחת דלת בפני חוזרי בתשובה ביודעם שהתורה והמצות נתנו לא כדי לחייב האדם אלא כדי לזכותו.