אחד העניינים המרכזיים בפרשתנו מופיע אחרי מלחמתו של אברהם נגד המלכים להשיב את לוט. המדרשים מדגישים את הטובות שאברהם עשה עם לוט ושהוא ובניו החזירו רעה נגד טובה. לוט הדביק את עצמו לאברהם כפי שכתוב בתחילת הפרשה: "וילך אתו לוט" ולכן אברהם לקח אותו אתו "ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו…".
אכן, דאגתו התמידית של אברהם היא: מי יירש אותו דהיינו מי יהיה ממשיך דרכו. אמנם קיבל הבטחות מהקב"ה על הזרע, אבל לא ידע איך הן תממשנה במציאות. ההבטחה שבראש הפרשה "ואעשך לגוי גדול" יכולה להתפרש, דרך "הנפש אשר עשו בחרן". באלון מורה ההבטחה היא יותר מדויקת "לזרעך אתן את הארץ הזאת" ואברהם מגיב בבניית מזבח "לד' הנראה אליו" ורש"י מפרש: "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל". אבל הזמן עובר, ירידה למצרים, חזרה לארץ, הריב עם לוט והפרידה, מלחמות המלכים, ושום דבר עדין לא קרה, ושאלת ההמשכיות בעינה עומדת.
וכשהקב"ה חוזר ומבטיח: "אל תירא אברם … שכרך ארבה מאד" אינו מתאפק עוד ואומר "מה תתן-לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר… הן לי לא נתת זרע (כפי שהבטחת) והנה בן-ביתי יורש אותי" כי בן ותלמיד הם שתי בחינות שונות זו מזו לחלוטין, כשוני שיש בין משפחה לבית ספר ובין עם לכנסיה. אברהם אינו מעוניין בלהיות ראש של כת. תלמיד שאינו לומד כראוי אינו נשאר בבית ספר; מעיפים החוצה חבר בכת שמפגין פקפוקים. בן משפחה נשאר בן משפחה יהיה אשר יהיה וכפי שמבהירים חז"ל על הפסוק "שובו בנים שובבים" אף על פי שהם שובבים נקראים בנים. הייחוד של ישראל הוא בכך שלא הדת היא אשר מלכדת את העם. להפך, היסוד של העם הוא בכך שיש כאן משפחה אחת על חילוקיה וסתירותיה ורק כך, כש"אתם ניצבים היום כולכם", יש טעם ומשמעות לברית עם הקב"ה. לא התורה הופכת את ישראל לעם אלא היותו עם אשר הוכן וחונך בדרך ארץ של האבות מאפשר לו לקבל את התורה. זאת טענתו של אברהם. זאת הסיבה שאין לנו עסק עם מייסד דת שהוא תמיד איש בודד עם חצר אוהדים, אלא עם אב; ולא זו בלבד, אלא יהיה צורך בשלושה אבות כדי שהזהות הישראלית תתברר סוף סוף מתוך קליפת הגלותיות הטמאה הארמית ותתגלה בי"ב שבטי ישראל.
וכאן בפרשתנו, בשלב זה של המתח הנורא שמתוכו מתפרצת צעקתו של אברהם, בפעם הראשונה בסיפור המקראי, מופיע מושג חדש ביחסים בין האדם לבוראו, מושג האמונה: "והאמין בד'".
כלל פרשני חשוב הוא שאם אנו מבקשים לדעת את מהותו ומובנו של מושג תורני כל שהוא, עלינו לחפש את מקום ונסיבות הופעתו הראשונה במקרא.
מה היא, אם כן, אמונתו של אברהם? היסוד הראשון הוא שהיות ואברהם מכיר את בוראו, משוחח אתו, אין משמעות האמונה להאמין בהימצאותו. הנסיבות הן כאלו שהקב"ה מבטיח לו "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". ואברהם מאמין לו. דהיינו שהוא מאמין בהבטחתו, על אף שלפי הנתונים היבשים של המציאות, הדבר לא יאומן. יש כאן בחינה של האמת כפי שהקב"ה מבטא אותה, והבחינה של המציאות כפי שהיא מתבטאת בחוקי הטבע, ואברהם מעדיף להאמין שהאמת תנצח את המציאות.
הגבורה שיש באמונה זו נובעת מכך שאברהם יודע שהקב"ה הוא בעצמו ערב לחוקתיות הטבעית. שתי המערכות נראות כעומדות זו מול זו, כסותרות אחת את השניה; ולכן כביכול שהאמונה בד' (הוי"ה) סותרת את האמונה באלקים בתור מי שקבע "חוקות שמים וארץ" אשר ברא. ואם נשים לב היטב בכל הקטע בפרשה, נווכח שד' (הוי"ה) הוא המדבר אל אברהם, אמנם אברהם פונה אליו כאדנ"י אלקים (הוי"ה בניקוד אלקים). אברהם צריך להתעלות למדרגה אשר בה דווקא הבחינה של ההוי"ה היא המכתיבה את המשך הדרך. התורה באה ללמדנו שכאן אברהם מגלה לנו את טיב אמונת ישראל בשני מישוריה: מחד, שהשם הוא בעצמו האלקים. שאין כאן שתי רשויות אלא השם אחד; ומאידך מהו טיב האמונה. אברהם יודע שהשם הוא המדבר אליו והוא אשר מבטיח. ואם השם מבטיח, מה כל כך מיוחד בלהאמין? אלא שחז"ל הסבירו לנו שהפסוק "ויוצא אותו החוצה" בא כתשובה של הקב"ה לאברהם "צא מאצטגנינות שלך", אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד. למי באמת נתנו ההבטחות? למי שסופו להיות אברהם. אבל מי המקבל? מי שכעת עדין רק אברם. מכאן צורת ההפעיל של מושג האמונה. להאמין זה לגרום לכך שהאמת תהפוך למציאות. אברם צריך להפוך לאברהם. אם הוא מצליח, כל ההבטחות שנתנו לו מתגשמות. אם לא, זאת אומרת שלא לו הן נתנו . אמונת ישראל, האמונה שישראל – מאמינים בני מאמינים - ירשו מאברהם אבינו היא שבנו תלוי הדבר. ההיסתוריה של ישראל מוכיחה שהעתיד שייך לאלו שנגד כל הסיכויים מאמינים שהכרחי מנצח את הבלתי אפשרי. ההכרחי המתחייב מהבחירה הבלתי מתפשרת בחיים ובטוב תנצח את הבלתי אפשרי של ה"תהיה מציאותי". אמת מארץ תצמח ובא לציון גואל, בב"א.