פרנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי המקורי והנועז, הבחין הבחנה מעניינת בפרשת השבוע שלנו. הסיפור המכונן את ראשית העם היהודי ואת תחילת הזיקה שלו לארץ ישראל, איננו מובן מאליו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
רוזנצווייג טוען כי אם רצתה התורה לבסס את הקשר בין העם ובין הארץ, עדיף היה לספר על אבי האומה שנולד בארץ. עמים נוטים - כך הוא טוען - ליצור מיתוס בו האבות הקדמונים נולדו מהאדמה של המולדת [שימו לב למושג], ואילו התורה מורה כי אבינו הראשון נולד בארץ אחרת. רוזנצווייג שלא היה ציוני, הסיק מכאן שבתודעה היהודית אין הכרח של חיבור בין האדם לארץ ישראל.
מי שקורא את פרשתנו באופן משוחרר, לא יכול שלא להתרשם כי משהו בקריאתו המטרידה של רוזנצווייג. הקשר בין אברהם ובין הארץ אומר דרשני.
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.
תארו לעצמכם סיפור אחר, בו למרות הרעב אברם נשאר בארץ. האם לא היה זה סיפור טוב יותר מבחינת עיצוב קשר לארץ? בשעות משבר היינו יושבים ומספרים על דבקותו של אבינו בארץ גם בעיתות קושי, שואבים כוח ועידוד. האם אברם לא מוותר מהר מידי? האם העובדה שהוא לא מחובר לארץ בחבל טבורו לא גורמת לקלות הוויתור עליה?
וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם הָיָה צֹאן-וּבָקָר וְאֹהָלִים. וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.
מחד גיסא אברם מתגלה באצילותו, בסובלנות שלו ביחסו ללוט. מאידך גיסא יש משהו מטריד בהתנהלותו. הוא שומט את אחיזתו בארץ, מעביר אותה לבחירתו של לוט. אם השמאל ואימינה, אקראיות, סתמיות מכריעות מה תהיה ארץ אבותינו! מובן שאפשר לגייס את ריבונו של עולם ולהורות כי הוא המכוון מה יבחר לוט ומה 'יישאר' לאברם, אבל המקרא מעיד אחרת - לאברם לא כל כך איכפת מה יהיה חבל הארץ בו יגור ואותו יוריש לבניו אחריו!
קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'.
ריבונו של עולם קורא לאברם להתהלך בארץ העתידה להיות שלו, לזכות בה ברגליו. כל האתוס של הטיול בארץ ישראל, הצו הציוני, יונק מהפסוק הזה. אבל אברם לא נראה כמי שמתלהב, הוא מעדיף לשבת במקום אחד, מקום המוכר לו כבר מתחילת הפרשה [י"ב ו'].
בכלל, אברם לא כל כך בטוח שהקדוש ברוך הוא ייתן לו את הארץ. שוב ושוב במהלך הפרשה חוזר ריבונו של עולם ומזכיר את הבטחתו כי ייתן את הארץ לאברם ולזרעו. באחת הפעמים אף אומר אברם - אמירה שיש בה מן החוצפה - 'במה אדע כי אירשנה?!'
אם כך - מה הסיפור של אברם? מה הסיפור שלנו? דווקא כציוני (בניגוד לרוזנצווייג), בוקעת כאן תובנה החשובה לי. נראה שהתורה לא בחרה לספר על קשר מוחלט בין אבי האומה ובין הארץ, קשר שאי אפשר לרופף אותו ולתהות עליו. להפך. התורה בחרה לספר על קשר בעייתי. הקשר בין אברם לארץ ישראל איננו מובן מאליו. יתרה מזו, יש בו סדקים. ובכל זאת דווקא מפני שהוא מורכב - הוא עמוק יותר. היטיבה יותר מכל לאה גולדברג לבטא את הכאב של מי שיש לו שתי ארצות מולדת:
כאן לא אשמע את כל הקוקיה.
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל אורנים אלא
כל ילדותי שקמה לתחייה.
צלצול המחטים היה היה ---
אקרא מולדת למרחבי השלג,
לקרח ירקרק כובל פלג,
ללשון השיר בארץ נכריה.
אולי רק ציפורי מסע יודעות
כשהן תלויות בין ארץ ושמים
את זה הכאב של שתי המולדות.
אתכם אני נשתלתי פעמים,
אתכם אני צמחתי,אורנים,
ושרשי בשני נופים שונים.
זהו שירו של אברם איש שתי המולדות, זהו שירם של רבים מאנשי ארץ ישראל שלא נולדו בה. הפרשה מאתגרת אותנו לחשוב ולהרגיש האם הזיקה של המהגר והעולה היא פגם שצריך למחוק אותו, או שהיא הדגם הראוי והעמוק שבני הארץ צריכים לנסות ולהתדמות אליו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים