עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
כשמופיע אברהם אבינו בסוף פרשת נח, היות ואנו כבר מכירים את המשך הסיפור מפרשיות שקראנו בשנים הקודמות, אין אנו מופתעים מהסיפור. אולם עלינו לחזור ולהדגיש שכדי להבין את המסופר בתורה, עלינו להתאמץ לשכוח כביכול את מה שאנו יודעים חוץ ממה שקראנו מתחילת ספר בראשית ועד עתה. אחרת, אנו מאבדים את יכולתנו לחוש את השוני שבסיפור המופיע כאן כשלעצמו לעומת מה שסופר עד כה.
הסיבה השנייה היא שאחרת אנו עלולים להיתפס מבלי לשים לב למין דעה זרה לחלוטין לרוח התורה שכאילו מה שהתורה מספרת הינו כביכול הכרחי וכאילו שלא היה יכול להיות אחרת.
יתר על כן, אנו עלולים לפספס לגמרי את כל הדיוקים שבכתובים וכתוצאה מכך ייראו לנו דרשות חז"ל כמנותקים לא רק מן המציאות אלא גם מן הכתובים.
אחת הדעות המקובלות בנדון היא שהופעתו של אברהם פוסלת כביכול את מה שקדם לו. וכך אנו נוטים אפילו להבין את המשנה המובאת למעלה. כל הדורות היו מכעיסין לפניו ית, והוא האריך להם עד קצה הגבול האפשרי אבל בסוף כולם יבואו על עונשם ואברהם הוא אשר יקבל את שכרם במקומם. פרשנות זו נראית גם כעולה בקנה אחד עם מה שאנו אומרים לגבי אברהם העברי: אברהם מעבר מזה וכל העולם כולו מעבר מזה והוא מכריע את כולם.
אבל לאמתו של דבר, המשמעות של המאמרים האלו היא לגמרי הפוכה מזו. ראשית, פירוש המשנה היא שעל אף שהדורות הראשונים נכשלו כשלון אחר כשלון ובזדון (כי אחרת אין מקום לכעס), אין זאת אומרת שלא היו צדיקים ביניהם. אבל הם היו בבחינת יחידים ולא הצליחו - ובמקרים מסוימים אף לא ניסו - להשפיע על דורם. אבל לסופו של דבר, ההישגים של המאמץ הכולל לא הלכו לאיבוד, היות ואברהם הצליח לאסוף ולקבל את תוצאות אותו המאמץ. על כן לא היו כל אותן הנפשות לשוא.
וגם לגבי המאמר השני כן הוא: אברהם מעבר מזה וכל העולם מעבר מזה, ואברהם מכריע את כולם - היינו לכף זכות, וכפי שמובא במסכת קידושין, המשמעות שהוא מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו.
דבר זה מתגלה לנו כבר מתחילת סיפור מעשה בראשית בפסוק: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ד אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: על הה"א הזעירה שבמילה בהבראם אמרו חז"ל בבראשית רבה: "אמר רבי יהושע בן קרחה בהבראם באברהם בזכותו של אברהם, רבי עזריה אמר על הדא דרבי יהושע בן קרחה (נחמיה ט) אתה הוא ד לבדך אתה עשית וגו וכל אשר בהם כל האונקים הזה בשביל מה, בשביל אתה הוא ד האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם".
מתחילת מעשה בראשית היה הקב"ה ממתין למי שיהיה שותף אתו בפרויקט בבחינת "אשר ברא אלהים - לעשות" ע"י האדם. עד שלא בא אברהם, היה העולם עומד בחסדי ד, וכאילו הה"א חסרה במילה בהבראם (לכן היא זעירה) וכאילו היה כתוב בְּבָּרְאָם. פירוש הדבר, שהקב"ה הוא הפועל היחיד והשמים והארץ הם רק מושא של היסתוריה שאין להם חלק בה. משבא אברהם וזכה להוספת ה"א בשמו, הוא מחזיר למפרע את הה"א במילה בהבראם ועל ידי כך פועל הוא מהפיכה בעולם בכך שהשמים והארץ הופכים להיות נושא ולא מושא בתולדות עצמם.
כך רומז גם רש"י בפירושו על המילה "בהמולו" שבפסוק בהמולו את בשר עורלתו. על ידי הברית מילה זוכה אברהם לבחינת "התהלך לפני והיה תמים" שהוא סולל את הדרך לפני ד: בהמולו - בהפעלו, כמו (ב ד) בהבראם:
כל מה שידוע לנו על פעילותו של אברהם באור-כשדים הינו בבחינת תורה שבעל פה. מה שמפורש בתורה, הוא שכשמופיע אברהם, מחליט תרח לשים קץ לגלות העברים במלכותו של נמרוד כדי לחזור לארץ כנען. על אף שתרח עצמו יעצור בדרך, אברהם ימשיך את המהלך, ואז יתגלה אליו ד ויאמר לו: לך-לך. זאת אומרת שהיוזמה שהתחיל בה ללא שום ציווי לכתחילה תקבל אישור מלמעלה בדיעבד. מאז דיבר ד עם נח עשרה דורות לפני כן, לא היה לו כביכול למי לדבר וכאילו היה הדיבור עצמו בגלות. משבא אברהם חוזר הדיבור להתגלות בעולם כי ע"י כך שהתחיל אברהם בתהליך של החזרה לארץ ישראל, הוא מחזיר את השכינה מגלותה.
בבחינת מעשה אבות סימן לבנים, לומדים אנו בזהר הקדוש שנשבע הקב"ה שלא ייכנס בירושלים של מעלה עד שלא ייכנסו ישראל לירושלים של מטה. לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך - אל הארץ אשר אראה אליך: לך-לך אל ארץ המוריה.