משה ואליהו

לא בכדי נבחרה פרשת אליהו הנביא להפטרתה של פרשת העגל, ואנו נעמוד על המשותף ועל המבדיל בין שתיהן.

בשני המקומות חוטא העם בעבודה זרה, בפרשה – בעגל, ובהפטרה – בעבודת הבעל. בשני המקומות נעשה מעשה המזעזע את כל רואיו. כאן משבר משה את הלוחות, וכאן יורדת אש מן השמים. כאן וכאן נהרגים העובדים: כאן 3,000 עובדי העגל, וכאן – 950 נביאי הבעל והאשרה. בשני המקרים הולך הנביא אל הר סיני, ובשניהם מדובר על 40 יום, אלא שמשה עולה להר למשך 40 יום, ואליהו הולך אל ההר במשך 40 יום. שניהם זוכים שם להתגלות א-להית: משה בנקרת הצור, ואליהו – במערה. אולם דווקא הדברים הדומים מחדדים את ההבדלים.

בפרשת העגל, מתבלט משה רבנו כסנגורם של ישראל, המוסר את נפשו למען המשך קיומה של הברית שבין ישראל לבין הקב"ה. ואילו אליהו מדגיש דווקא את חסרונותיהם. כשהוא פוגש את אחאב מאשים הוא אותו בעכירת ישראל, ובמפגש עם הקב"ה אומר הוא: "כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב". משה מתחנן לפי הקב"ה שלא להעניש את ישראל, ואילו אליהו משתף פעולה עם עונש הבצורת, ואולי אף יוזם אותו. בולט מאד ההבדל גם בתוצאה. משה נשאר בקרב העם כמנהיג למשך שנים ארוכות, ואילו אליהו יוצא למדבר ומתבקש למצוא לעצמו מחליף. משה מקבל אישור א-להי על שבירת הלוחות: "אשר שיברת – יישר כוחך ששיברת", ואילו אליהו מקבל מסר כי "לא ברוח ה'... לא ברעש ה'... לא באש ה'...", כי אם ב"קול דממה דקה".

אכן קשה עד מאד היא ההתמודדות עם העם הרוקד סביב עגל הזהב. נדמה כי כלו כל הקצין ואין עוד למה לקוות. מאד מפתה ההצעה הא-להית: "ייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". מאד קל להגיע למסקנה כי יש לקרוא: "קנוא קינאתי לה' א-להי צבאות", ברעש, ברוח ובאש. אולם לא זו הדרך. בצורת של שלוש שנים הנגמרת בגשם שוטף, אש היורדת מן השמים ומביאה את העם לקרוא פעמיים "ה' הוא הא-להים" – אין בכוחם לחולל מהפך. נכון. גם בעגל נדרש מעשה דרסטי שיזעזע. לוחות הברית נשברים. עגל הזהב נשרף ונטחן עד דק. עובדיו הישירים נענשים בחומרה. אולם זוהי רק תחילתו של תהליך. המשכו – במצוות ה': "כתוב לך את הדברים האלה", דברי התורה שעליך לשקוד וללמדם יום יום, "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". וההמשך המיידי – להקהיל את העם כולו לעשייה משותפת של המשכן וכליו. ובאם העם אינו מסוגל להביט אל פני משה אשר קרנו בהר, ניתן מסווה עליהם, מסווה המאפשר את המגע הבין-אישי פנים אל פנים. אצל אליהו – המהלך שונה. המעמד המרשים על הר הכרמל התמוסס עד מהרה. אליהו – אשר שאיפותיו הגבוהות מנתקות אותו מן העם – עולה בסערה השמימה, ובמקומו נמשח אלישע. אלישע לא בא כנביא המוכיח בשער, מאיים ומייסר, אלא כמורה דרך בתוך העם, עושה מופתים ומביא ישועות לרבים וליחידים, מלטף ומחבק, מחובר ומתחבר.