הקב"ה כבר סלח לישראל על חטא העגל, ומשה נמצא על הר סיני לקבל לוחות שניים:
ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים. (שמות לד, כח)
בתום ארבעים היום וארבעים הלילה, משה יורד מהר סיני אל העם:
ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אלהם. ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני. ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. ובבא משה לפני ידוד לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. (שם, כט-לה)
את קרינת עור פני משה מבאר הרלב"ג שלא כפשוטו (עמ' 419):
קרן עור פניו - 'קרן' הוא מענין זוהר... והרצון בזה, שלעוצם התבודדות משה, ורוחקו מעניני הגוף, והיותו דבק עם ה' יתעלה זה הזמן הארוך, שב זוהר השכל אל העור, שהוא מסך מבדיל - רוצה לומר החומר - עד ששב משה כאילו הוא שכל פשוט, ולזה לא היה מרגיש בענינים הגופיים.
ולפי שהפנים הוא שם יפול על הצורה, המשיל החומר לעור הפנים, כי הוא מחיצה ומסך לצורה האנושית מהשגת המושכלות.
הפנים הם משל לצורה האנושית, דהיינו למהותו של האדם, כלומר לשכלו; ועור הפנים הוא משל למחיצה הסוככת על השכל, דהיינו החומר, המקשה על האדם להתבודד במושכלות.
מדרגתו הרוחנית של משה הביאה אותו למצב שבו גם החומר מזהיר מזהרו של השכל, ואינו מעכב את משה מן ההתבודדות במושכלות. משה היה "כאילו הוא שכל פשוט" ללא חומר כלל, וכתוצאה ממצב זה "לא היה מרגיש בענינים הגופיים".
ה'בעיה' היתה "שהיה לו זוהר השכל גם בעת חושבו לדבר עם ישראל, עד שכבר היו באים לפניו ולא היה מרגיש בהם" (עמ' 430). לכן יראו בני ישראל מגשת אליו.
הפתרון היה מסוה:
הרצון בו שהשתדל להפריד זה הדבקות מעט עד יִשְׁלַם לו הדיבור עם ישראל. וזה תכלית הפלא, כי לשאר האנשים יקשה שישלם להם ההתבודדות לשכל מבין שאר חלקי הנפש, ולמשה היה קשה הפרדת זה ההתבודדות עד שלא היה יכול עליו כי אם בקושי רב ובהשתדלות.
המסוה הוא משל להשתדלותו של משה להתנתק מן המושכלות באופן זמני, באופן שיוכל לדבר עם ישראל (="עד ישלם לו הדיבור עם ישראל").
מדרגתו של משה היא כה גבוהה, שבניגוד לשאר האנשים הצריכים להתאמץ כדי לבודד את שכלם, משה צריך להתאמץ כדי להפסיק התבודדות שכלית זו.
ואולם בבואו לפני ה' יתעלה היה מסיר זה המסוה, ולא היה צריך להשתדלות אחֵר להגעת ההתבודדות לשכלו מבין שאר חלקי הנפש - אשרי ילוד אשה שהגיע לזאת המדרגה העצומה, מה נפלא חלקו ומה נעים גורלו. (עמ' 430)
לאור זאת, מובן מאליו שבעת קבלת נבואה מסיר משה את המסוה מעל פניו, דהיינו חודל מהשתדלותו להפסיק את התבודדותו השכלית, וחוזר למצבו הרגיל "כאילו הוא שכל פשוט" ללא חומר כלל.
הרלב"ג אף מבאר מדוע לא ביאר את הענין כפשוטו (עמ' 430):
והנה לא הסכמנו לבאר ענין המסוה כפשוטו, שאם היה הענין כפשוטו לא היה צריך משה להסיר המסוה מעל פניו בעת הנבואה; וזה מבואר בנפשו.
אילו היה המסוה כיסוי-פנים ממש לא היה משה צריך להסירו בעת הנבואה, כיון שהנבואה היא קישור שכלי רוחני ואין כיסוי הפנים גורם מפריע. לכן ביאר הרלב"ג את ענין המסוה - וממילא את כל הענין - שלא כפשוטו.
אולם ביאור יפה זה 'זכה' לביקורת נוקבת; וכך כותב רבי יצחק עראמה אודות ביאורו של הרלב"ג:
והנה עם שיצדקו (דבריו) בענין הוראת המסוה, הלא בהשתמשו בו בפני העם אני תמה מדבריו, שנראה מדבריו שנזדמנה לו נסחה אחרת בכתובים.
נבאר את בקורתו:
נתינת המסוה, לדעת הרלב"ג, היא לפני הדיבור עם ישראל, אך בפסוק לג כתוב: "ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה"; דהיינו שבעת דברו עם העם לא היה על פניו מסוה; נתינת המסוה היא לאחר שסיים משה לדבר עם ישראל. אכן קושיא חזקה!!!
כדי להשיב על קושיא חזקה זו נעיין בדברי ראב"ע בביאורו לתיאור הבריאה ביום השלישי. ביום השני תוארה עשיית הרקיע, והיום השלישי נפתח בעשיית היבשה ולאחר מכן הצמחים. כותב ראב"ע (בראשית א, ט):
ויאמר - כפי דעתי שזו הפרשה דבקה עם אשר עליה, כי הרקיע לא נעשה עד אשר יבשה הארץ. והעד, ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים (ב, ד). והנה ביום אחד נעשו. והראות דבר נסתר והקוות מפוזר איננה בריאה, וכן טעמו, וכבר אמר אלהים יקוו המים. ויש כמוהו בתורה למאות. והנה בפ' בראשית אתן לך עדים שנים. האחד וישם שם את האדם אשר יצר (ב, ח), ואחרי כן ויצמח ד' אלהים (שם שם, ט), וקודם האדם הצמיחם. והעד השני, שצוה אדם שלא יאכל מעץ הדעת, ואחריו כתיב ויצר ד' אלהים מן האדמה (שם שם, יט). רק פירושו וכבר יצר. ועל זה הפירוש יהיה וירא אלהים כי טוב, דבק עם בריאת יום שני. ותדשא הארץ תחלת יום שלישי.
ראב"ע מבאר ש"ויאמר אלהים" הפותח את תיאור היום השלישי פירושו הוא: וכבר אמר אלהים (האות ו' מציינת עבר מוקדם); דהיינו שכהקדמה ליצירת הצמחים נפתח היום השלישי בהערה על מה שנעשה כבר ביום השני (ואינו נזכר שם). ראב"ע מציין שתי דוגמאות נוספות מפרשת בראשית שלא נאריך בהן, אך בכל אופן הוא מציין "ויש כמוהו בתורה למאות", ואכן ראב"ע משתמש בעקרון זה פעמים רבות.
לאור פרשנות זו (אשר הרלב"ג הכירה ואף השתמש בה) יש לפרש אף את פסוקנו "ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה" - ויכל משה מדבר אתם וכבר נתן על פניו מסוה (קודם שדיבר איתם).
נסיים בעדות מרתקת של הרלב"ג אודות מצבו שלו בעת עיוניו השכליים (עמ' 420):
וכבר מצאנו בעצמנו כמו זה הענין בהתבודדות העיוני, ובפרט בחוקרנו בענינים העמוקים אשר ידיעתם חשוקה מאד, רוצה לומר שלא שלטנו על עצמנו בהפרדת זה ההתבודדות אפילו בעת האכילה והשתיה והדיבור בדברים המדיניים עם זולתנו, אבל היה שכלנו נוטה תמיד אל העיונים ההם. וזה ממה שהעמידנו על הבנת זה המאמר; ואף על פי שההבדל בין שני המינים האלו מההתבודדות הוא נפלא, רוצה לומר שההתבודדות אשר בו תשלם הנבואה הוא יותר קשה ויותר נפלא מאד, אלא שלעוצם מדרגת משה בנבואה היתה מדרגתו בענין זה ההתבודדות כמדרגתנו בענין זה ההתבודדות החלוש, או יותר מזה.
רלב"ג מעיד על עצמו שנסיונו האישי בהתבודדות השכלית - למרות מודעותו לפער הגדול בינו למשה רבנו - הוא שהועיל לו להבין פרשיה מופלאה זו.
(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)