מצוות הביכורים שמופיעה בראש הפרשה פותחת בהצהרה רבתי: "והיה כי תבוא אל הארץ"... והלכת אל המקום". יש בה תיאור אקטיבי, של אדם העובד את אדמתו, יורשה ויושב בה. גם משהגיע, כביכול, אל המנוחה ואל הנחלה, אין הוא רשאי לנוח על זרי הדפנה. חייב הוא ליטול את מקור גאוותו, את פירותיו הראשונים, ולעלות עמם לירושלים. גם אז, אין הוא מסתפק בנתינתם לכהן, אלא תחילה עליו ל"התוודות". וידוי זה – בדומה לוידוי שבתהליך התשובה (ויש משמעות לכך שפרשה זו סמוכה תמיד לראש השנה) – צופה פני עבר, הווה ועתיד כאחד. ראשיתה ביחיד, וסופה ב"יחד".
בתחילה מתואר האדם הבודד, הנאבק באויביו. ארמי אובד אבי. אברהם הנאבק בעולם כולו ויכול לו. אט אט הופך הוא ל"גוי גדול עצום ורב". אך בכך לא מסתיימת התלאה. ירידת מצרים. עינוי. עבודה קשה. רק משזועק האדם לאלוקיו ("ונצעק אל ה' אלקי אבותינו"), נוטל יוזמה והופך להיות אקטיבי, מגיעה הגאולה.
מקרא הביכורים מלמדנו שגם בשעת השמחה הגדולה ביותר, אסור למביא הביכורים לשכוח את עברו, או להתנתק הימנו. לא רק מצד הכרת הטוב, אלא לא פחות מצד הלקח שיש בו כלפי ההווה. העבר מזכיר לו שעליו לשתף בשמחתו גם את אלה שלא זכו. עליו לזכור שעדיין יש לא מעט מאחיו הנאנקים תחת העול.
מסיבה זו, מדגישה המשנה שבפסטיבל הגדול והמרהיב של שמחת הביכורים נטלו חלק לא רק בני האליטה אלא גם העניים, הדלפונים והמסכנים. לצד הקלתות – סלי הכסף והזהב הנוצצים של העשירים (שאולי 'נקנו' כשי לחג במאות שקלים בחנויות הפאר, עטויי צלופן מרשרש, וצנופי סרטים צבעוניים) ניצבו סלי הנצרים של העניים, "עשה זאת בעצמך", עשויים מעלים יבשים של ערבה קלופה. ודווקא האחרונים, הם שנותרו ביד הכהנים. יש שראו בכך סמל נוסף לעליבותם של עניים, "בתר עניא אזלא עניותא".
אכן, אפשר שיש בכך ביטוי דווקא לכך שהקב"ה חפץ במנחת העני, שניתנת מהלב, יותר ממתנת העשיר, שניתנת מן הכיס. וכמו שכתב רמ"מ קרוכמל, בעל שו"ת "צמח צדק", שמנחת העני רצויה יותר, שנאמר במנחה 'ונפש כי תקריב קרבן מנחה', ואמרו רז"ל: לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להביא מנחה? עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. "והיינו משום שעני צריך לטרוח בנפשו להשיג מה שיביא למנחה. לכך כתיב 'נפש'. וכדכתיב נמי בשכר שכיר (הפרשה הקודמת, כי תצא) 'כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו', מה שאין כן עשיר מביא מן המוכן בידו בלי טורח".
לא זו בלבד, אלא שאף ביטלו מצווה מפורשת, של מקרא ביכורים עצמאי, והתקינו ש"יהיו מקרין" הן את מי שיודע והן את מי שאינו יודע, וכל זאת כדי "שלא לבייש" את העניים שאינם יודעים לקרוא, וממונם, מן הסתם, לא הספיק להם כדי רכישת חינוך, ולו ברמה הבסיסית ביותר.
סולדיריות זו, שבין היחיד והיחד, מובלטת יפה גם בדברי האדמו"ר מלובאוויטש, הרמ"מ שניאורסון ז"ל, שחשף בפרשה פן נוסף. לטעמו, "כי תבוא אל הארץ" אינו רק תיאור זמן ("כאשר תבוא"), אלא צו, חיוב והוראה. עובד ה' אמיתי צריך "לבוא אל הארץ". אל לו להיות ספון במגדל השן, בין אנ"ש חובשי בית המדרש. עליו להתערות בארץ החיים, ולעשות מחיי החולין "ביכורים לה' ", להעלות ולרומם אותם. עליו להפוך את הדברים הנחותים ביותר, את פירות הארץ הגשמיים, את החומר והחומרנות, מקור לברכת שמים, עד שיוכל לומר עליהם "השקיפה ממעון קדשך". כידוע, בדרך כלל כל 'השקפה' שבמקרא – לרעה היא, ואילו כאן, הופך האדם בכוח מעשיו את הקללה לברכה.
עבודה זו מאפיינת את חודש אלול. בניגוד למקומות אחרים, שבהם נוקט המקרא במטבע לשון זו בלשון רבים ("כי תבאו אל הארץ"), היא מופיעה כאן בלשון יחיד: "תבוא אל הארץ". כל יחיד ויחיד נדרש לעשות חשבון נפש, לגלות אחריות.
לא כן בדברי חכמים. במשנת ביכורים מתוארת מצווה זו ברוב עם, בלשון רבים. "יש מביאין ביכורים וקורין... כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר... הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם... וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדין לפניהם ושואלין בשלומם, "אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום!".
ראשיתה של העבודה מצער, ואחריתה תשגה מאד. ראשיתה, בעבודה קשה, בזיעת היחיד, בעמל קשה של כל אחד ואחד. אבל סופו, בתשובת הכלל. בהעלאת הציבור כולו. כמאמר ההלכה הגדולה שבהלכות תשובה: "עשה מצווה אחת – הכריע את כל העולם כולו לכף זכות".