הברכה והקללה

בספר דברים פרק כז פסוקים יא-יד מספרת התורה על מעמד הברכה והקללה:

ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר. אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן, שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל, ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם: ארור האיש...

הגמרא במסכת סוטה דף לב ע"א המובאת ברש"י מבארת יותר. ששה שבטים עלו על הר גריזים וששה על הר עיבל, והכהנים והלוים והארון, למטה באמצע. הפכו הלוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכו'". אלו ואלו עונים אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים "ארור האיש אשר יעשה וכו'" אלו ואלו עונים אמן. וחוזרים והופכים פניהם כלפי הר גריזים ואומרים את הברכה השניה וחוזרים והופכים פניהם כלפי הר עיבל ואומרים את הקללה השניה וכן בכל הקללות המובאות בפרשה.

ברצוני להציע תשובה על שתי שאלות בפרשה זו.

א. מדוע נבחרו ששה שבטים אלו לעמוד על הר גריזים והאחרים על הר עיבל?

ב. מדוע הברכה לכיוון הר גריזים והקללה לכיוון הר עיבל?

האבן עזרא בפסוקים יב-יג עונה על השאלה הראשונה:

על הברכה בני הגבירות (לאה ורחל) ועל הקללה בני השפחות (בלהה וזלפה) ואם יחסרו שניים (בני השפחות היו רק ארבעה) ובני לאה רבים, ונלקחו הגדול והקטן (ראובן וזבולון).

ומדוע נלקח ראובן אף שהוא הגדול ולא שני הקטנים? מבאר החזקוני כיון שראובן חשוד מבלהה ענה אמן על "ארור שוכב עם אשת אביו" וידעו כולם שלא פשע בדבר.

ברצוני להציע הסבר אחר.

תחילה חשוב לציין שהר גריזים הוא ההר הדרומי מבין השנים, והר עיבל הוא הצפוני. שנית, נראה מהו סדר הנחלה של שבטי ישראל בארץ ישראל מדרום לצפון. השבט הדרומי ביותר הוא שמעון, ומעליו יהודה. ללוי אין נחלה, בית המקדש הוא מקומם. אחר כך בנימין, אפרים, מנשה ויששכר. כך שששת השבטים שעמדו על הר גריזים שהוא ההר הדרומי, הם ששת השבטים שנחלו בחלק הדרומי של ארץ ישראל. שאר השבטים נחלו בצורה הבאה: נפתלי, זבולון ואשר בגליל. ראובן וגד בעבר הירדן. דן בתחלה במישור החוף, ואחר כך עבר השבט צפונה. (מעבר זה רמוז בסוף ספר דברים פרק לד פסוק א), והם הששה שעמדו על ההר הצפוני.

ומדוע הברכה לכיוון השבטים הדרומיים, והקללה לכיוון הצפוניים? בתורה ובחז"ל יש הדגשים שונים על השבטים הצפוניים לעומת הדרומיים. הדגש בשבטים הצפוניים הוא על השפע הכלכלי. לעומת זאת בשבטים הדרומיים יש דגש מיוחד על שכינה, תורה ומלכות. המשכן ובית המקדש היו בארץ יהודה; המלכים מקורם בשבטים שבארץ יהודה: שאול מבנימין, דוד וכל שושלתו מיהודה, וגם ירבעם שפילג את הממלכה מיוסף. מתוך חלוקה זו אפשר להבין שהברכה היא לכיוון החלק התורני בעוד שהקללה הינה לאיזור שבו השפע הכלכלי, שהוא שורש הרע "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו).

אמנם בפרשה הקודמת לפרשת הברכה והקללה אנו נתקלים בדבר מפתיע. בפרק כז פסוקים א-ט התורה מצוה את בני ישראל להקים מזבח שעל אבניו כתובה כל התורה. והיכן אומרת התורה להציב את המזבח ולהעלות עליו עולות ושלמים? דוקא על הר עיבל, על הר הקללה.

יתכן שיש כאן רמז לכך ששפע כלכלי הוא דבר מסוכן, ואולם אם הוא בא בצמוד למזבח שעליו כתובה התורה, צמוד לעיסוק בתורה ולשמירת המצוות, הן מגינות על האדם מהליכה אחר החומריות. ויתכן שבמקרה כזה השפע הכלכלי הוא בעל ערך.

הגמרא במסכת סנהדרין דף יא ע"ב אומרת:

תנו רבנן: אין מעברין את השנים אלא ביהודה. ואם עברוה בגליל - מעוברת. העיד חנניה איש אונו, אם עברוה בגליל אינה מעוברת. אמר רב יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי מאי טעמיה דחנניה איש אונו? אמר קרא "לשכנו תדרשו ובאת שמה" כל דרישה שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום.

רש"י מבאר שהעבור הוא בבית דין הקבוע ביהודה והכונה לבית הדין שבירושלים וזו הדרשה "לשכנו תדרשו". מקום השכינה הוא בירושלים שבארץ יהודה. ואולם הרמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ד הלכה יב כותב:

ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר "לשכנו תדרשו", ואם עברוה בגליל מעוברת.

מלשון הרמב"ם מבואר שמעברים בכל ארץ יהודה לכתחילה והטעם כמו שמבאר היד רמ"ה החולק על רש"י, וסובר כיון שבית המקדש ביהודה וכולה יחידת נחלה אחת לכן כולה ארץ שכינה. שיטת הרמב"ם והיד רמ"ה מבוארת על פי מה שכתבנו שארץ יהודה היא ארץ הברכה וכולה ארץ השכינה אף שהמרכז ודאי בבית המקדש בירושלים, אבל ההשפעה מירושלים היא על כל ארץ יהודה.

צפון ודרום שבברכה ובקללה אינם ציונים למקום מגורים אלא פניה לשתי קבוצות של האוכלוסיה. הקבוצה האחת עוסקת בצד התורני והיא הקבוצה הקטנה. לעומתה הקבוצה הגדולה שעיסוקה אינו קשור לתורה. הבטחון של קבוצה זו הוא אם הם בונים מזבח שעליו כתובה התורה. אם הם קשורים לתורה זוהי ההגנה מהדרדרות רוחנית, ונתינת קדושה לעיסוק בחול.