הכבוד רודף אחריו
"ויאמר אל משה: אני חותנך יתרו בא אליך"
אחד הבורח מן הכבוד ואחד הרודף אחר הכבוד – שניהם רחוקים מן הכבוד. אלא, שההבדל ביניהם הוא, שהבורח מן הכבוד צועד תמיד בראש והכבוד אחריו, ואילו הרודף אחר הכבוד – הכבוד בראש, והוא רץ אחריו. (מדברי רבי ישראל מרוז'ין).
קריטריונים למינוי שופט
"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שונאי בצע"
התנחומא מפרש: "אנשי חיל" – גיבורים בתורה. "יראי אלוקים" – יראים את ה', כפשוטו. "אנשי אמת" – עומדים על אמיתו של דין. "שונאי בצע" – שונאי ממון עצמם, על אחת כמה וכמה ממון של אחרים, שיהיה הדיין אומר: אפילו (בעל הדין) שורף את הגדיש שלי, אפילו הוא קוצץ את כרמי – כהוגן אני דן אותו. וב"מדרש תנאים" הביא על "ושפטו את העם בכל עת", את הקריטריונים שלו למינוי דיינים: צריכים הדיינים שיהיו בהם שבע מידות, ואלו הן: חכמה, יראה, ענווה, שנאת הממון, אהבת האמת, אהבת הבריות, ושיהיו בעלי שם טוב. לכמה – שנאמר “יראי אלוקים". ענווה – שנאמר "והאיש משה ענו מאוד". שנאת ממון – שנאמר "שונאי בצע" – אפילו ממון שלהם אין נבהלים עליו ולא רודפים לקבץ הממון. אהבת האמת שנאמר "אנשי אמת" – שיהיו רודפים אחר הצדק מחמת עצמם ובורחים מכל מיני עוול. אהבת הבריות שנאמר "וידועים לשבטיכם" – אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שהם בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתם טובה, ומשאם ומתנם ודיבורם בנחת עם הבריות. בעלי שם טוב שנאמר "אנשי חיל", שהם גיבורים במצוות וכובשים יצרם עד שלא יהא להם שום גנאי, ויהיה פרקם נאה, ובכלל אנשי חיל יהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזלו, כמו שנאמר במשה "ויקם משה ויושיען". וה"נודע ביהודה" אמר: דיינים צריכים שיהיו לא רק "יראי אלוקים", כי אם גם "אנשי חיל", שלא יפחדו לעמוד מול עבריינים עזי פנים, ולנהוג עימם במידה הראויה להם.
האינטרס הציבורי
"מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם"
יתרו ידע שמשה נושא את טורחם, משאם וריבם של בני ישראל באהבה, לכן דיבר עמו רק על מה שהוא – משה – עושה לעם, ולא על המסות והמריבות שהעם עושה למשה. יתרו ידע שאם יאמר למשה "מה העם הזה עושה לך", משה לא יקבל את עצתו. ("תורה לעם", הרב מנחם הכהן)
למהותם של דברים
"כי יהיה להם דבר בא אלי"
ראשיתו של הפסוק בלשון רבים: "כי יהיה להם". מדוע, אם כן, סיומו בלשון יחיד "בא אלי" ולא כתוב "באו אלי"?. מפרש ה"משך חכמה", שהמילים "בא אלי" מוסבות על "דבר" – הדבר בא אליי, לא בעל הדין. לאמור, כאשר אני שופט, אני שופט ללא פניות וללא נגיעה אישית – לגופו של עניין ולא לגופם של בעלי הדין.
על הכתוב "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים", מפרש הרב מנחם הכהן (שם) – מדרך התנהגותו של משה רבנו אנו לומדים את סדרי העדיפויות בתפקידו של מנהיג רוחני בישראל. דבר ראשון: "כי יהיה להם דבר בא אלי" – עליו לפתוח דלתות ביתו בפני כל אחד מישראל המרגיש צורך להשיח ליבו בכל דבר ועניין. דבר שני: "ושפטתי בין איש ובין רעהו" – לעשות דין ומשפט צדק, אך להשתדל ששני המתדיינים יישארו איש ורעהו, שלא ירבו שנאה ביניהם. דבר שלישי – "והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו" – רק לאחר שמילא את תפקידיו בדברים שבין אדם לחברו, יכול הוא להדריך ולהורות בדברים שבין אדם למקום "את חוקי האלוקים ואת תורותיו".
אחדות מחזקת
"ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה"
האפשרות לקיים את כל תרי"ג המצוות אינה קיימת ליחיד מישראל, כי יש מצוות מהתרי"ג שניתנו לכוהנים, יש שניתנו ללוויים, יש שניתנו למלך, כאלה המיוחדות למי שחנך בית, ועוד. לפיכך, רק העם כולו, כשהוא שלם ומאוחד יכול לקיים את התרי"ג.
ירידה מבורכת
"וירד משה מן ההר ויקדש את העם"
מנהיג הרוצה לקדש את העם, צריך לרדת מן ההר אל העם, כדי להרים ולקדש את עמו עימו. (על התורה)
זמן לכל דבר
"ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר"
אנו מציינים את מעמד הר סיני כ"זמן מתן תורתנו" ולא כ"זמן קבלת תורתנו”, מפני שבמעמד הר סיני הייתה רק נתינת התורה, בעוד קבלתה תורה – זמנה בכל עת. זאת ועוד. נתינת התורה הייתה במידה שווה לכולם, אך קבלת התורה, לעומתה, אינה במידה שווה. יש שמתאמץ ונוטל הרבה, ויש שנוטל רק מעט. (מדברי רבי מנחם מנדל מקוצ'ק).
לא בשמיים היא
"אנכי ה' אלקיך"
עשרת הדיברות נפתחים, כידוע, ב"אנכי ה' אלקיך". שואל ר' שמחה בונים מפשיסחה, מדוע לא פתחה התורה את עשרת הדיברות ב"אנכי...אשר בראתי שמים וארץ"?. ומבאר, כדי שלא יאמר אדם: "שמים וארץ" הם דברים נשגבים, "גדול עלי", אין בכוחי להתקרב לאלוקים כאלה. אבל כשאמר "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אני הוא שהוצאתיך מבית עבדים ועשיתי אותך בן חורין. בידך עתה הבחירה להיות בן חורין, אם תלך בחוקותי, או להיות עבד.