הימצאות איסור ההליכה אחר עבודה זרה בראש עשרת הדברים מלמדת על העיקר החשוב שהתורה מייחסת למאבק זה. גם בהמשך הפרשה התורה מתייחסת לאיסור זה בראש – "לא תעשון אתי, אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשון לכם". הנביאים העמידו מאבק זה כאחד משני הדברים העיקריים עימם התמודדו לאורך כל נבואתם (השניה או כמובן העניין החברתי), והרמב"ם כתב את הלכות עבודה זרה והמאבק בה כהמשך ישיר להלכות יסודי התורה.
האם לכל זה אין משמעות עוד בימינו? האם איסור עבודה זרה נותר רק בשולי הדיון הרוחני שלנו, כמו בשאלת סתם יינם של גויים או איסור כניסה לכנסיות? האם לנושא המרכזי ביותר בתורה, שהוא חלק ממצוות ייהרג ואל יעבור, אין עוד רלוונטיות של ממש בעולמנו, והוא אחד הסימנים הפחות משמעותיים לסדר היום הדתי המצויים בשולחן ערוך?
ייתכן שכן. ייתכן שכיוון שעולמנו במדינת ישראל אינו מוצף בעבודה זרה כי אם בשוליים, גם להלכות אלה משמעות נמוכה יותר. יש הרואים בכך התקדמות, ושמחה על הנאורות שפשטה בנו, ואין אנו עוד נמשכים כלל לעץ ואבן. בוודאי שיש בכך מעט מן האמת, אולם יש לזכור גם את הצד השני של המטבע: יש בכך עדות גם לאי-המשכותינו אחר עבודת אלוקים. יצר של עבודה זרה מצוי בבית קודשי הקודשים, וכיוון שאין לנו את בית קודש הקודשים אנו לא מתאווים לא לעבודה זרה (ב"ה), אך גם לעבודת אלוקים. בעלי המחשבה לימדו אותנו את הקשר בין שני אלה. קשר זה בא לראשונה לידי ביטוי בחטא העגל, בו דווקא בשל גדולת החוויה העמוקה של המפגש במעמד הר סיני, מצא העם את עצמו מבטא אותה בעשיית עגל (על פי פירושו של ריה"ל). לפיכך, בד בבד עם השמחה הגדולה שאין אנו נתבעים להיאבק עוד בעגלים למיניהם (על אף קיומם של כמה קוריוזים), ואין המאבק בעבודה זרה מהווה חלק מרכזי בעבודת ד' שלנו, עלינו להצטער על המחיר הכרוך בהיעלמות עבודה זרה, ולשאוף לשיבת ההשתוקקות אל האלוקים למקומה.
ברם, מדברי ההלכה עולה כי ההתבוננות על העבודה הזרה לא נעשית רק דרך שאלת הפסילים והאלילים, כי אם גם דרך דרכי עבודת ד'. הגשמה אינה רק עניין תיאולוגי מוחשי שיש להיאבק נגדו, כי אם גם תפישה מוטעית של העניין האלוקי. יסודה של העבודה הזרה טמון בניסיון של האדם לעצב לו את האלוהים הזרים כרצונו. הוא הבונה אותו בתבניתו ובדמותו, והוא הקובע לאור אלו עקרונות פועל אותו אליל או פסל. מבחינה זו לא השתנה הרבה, ואף כיום עולה לא אחת ניסיון לקבוע לריבונו של עולם כיצד הוא צריך לפעול ומה הוא צריך להיות. עבודה זרה מודרנית באה לידי ביטוי בניסיון לעצב את האלוקים לפי רוח האדם. אם מצווה מסוימת לא נראית ולא מתיישבת עם מערכת הערכים – עובדי עבודה הזרה המודרניים יקבעו שהיא אינה מחייבת או שכלל לא נאמרה; אם דרך המצוות המעשיות התמידיות והריטואליות אינה נראית בעיניהם – הם יצורו לעצמם דמות אלוהית אחרת, עם מערכת ערכים שהם עצמם בנו להם; אם התנהלות הדברים בהיסטוריה נמצאת בניגוד למה שהם סברו שצריך להיות – בין אם סברו כי משיח צריך להופיע עכשיו ובין אם סברו כי יש להתנכר לגאולת ישראל – ישרטטו מלך אחר להיסטוריה. הצד השווה שבכולם הוא הניסיון לקבוע לריבונו של עולם כיצד הוא צריך להיות לפי דעת בני אדם, וזו העבודה הזרה המובהקת.
קריאת עשרת הדברים היא ההזדמנות לשוב אל טהרתה של עבודת ד', ואל קבלת עול מלכות שמיים, שאינה קובעת לריבונו של עולם מה עליו לעשות, כי אם מתעלה עם זכרון יציאת מצרים אל טוהר האמונה וזיקוק ההגשמה מכל סוג שהוא, ומקבלת עליה עול מלכות שמיים ועול מצווה במלואם – באהבה.