מפני מה לא מופיעות מצוות הקורבנות בעשרת הדברים? כיצד ניתן להבין את העובדה כי מה שתופש כמעט חומש שלם (מפרשת יתרו ועד סוף תזריע) נעדר לחלוטין ממעמד הר סיני? שאלה זו מקבלת משנה תוקף לאור דעת חלק מהראשונים, כי עשרת הדברים ממצים את התורה כולה. לא מעט פיוטים נכתבו על עניין זה, וחלק מהם נכנס לסידור התפילה, כגון ה'אזכרות' הנאמרות בשבועות כמנהג כמה מהקהילות, הפורטות את הדברות לשש מאות ושלוש עשרה מצוות. על רקע פיוטים אלה מתגברת השאלה – מדוע בפשוטו של מקרא אין אנו מוצאים עיקרון זה?
ירמיהו הנביא השיב על שאלה זו באומרו "כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עוולה וזבח". ירמיהו הנביא אינו קובע, כפי שרצו מחרפי שם שמים לטעון, כי כלל אין מקום לקורבנות וכי לא דיבר הקב"ה עמנו על דברי עולה וזבח. לו היה טוען זאת, היה נחשב, חס ושלום, לנביא שקר. שכן ריבונו של עולם ציווה אותנו על לא מעט דרכי עבודה והקרבה לפניו. הניסיון לתלות בירמיהו ובנביאים אחרים יהדות אחרת, לא רבנית ולא "פולחנית" הוא ניסיון של הבל, שכן בד בבד עם מאבקם על טיהור הקורבנות הם קראו לקדושת הקודש והמקדש ולשיבת העבודה לשם. ירמיהו הנביא מביא את דבר ה' המדגיש כי יש להבחין בין מה שנצטווינו עליו ביום צאתנו מארץ מצרים לבין מה שנצטווינו עליו מאוחר יותר. הבחנה זו אינה היסטורית בלבד כי אם הוראה לביצוע – כשם שהוקדמו במתן תורה ההיסטורי ענייני עבודה זרה, שבת, כיבוד הורים ומצוות שבן אדם לחברו – כך עלינו להקדים בביצוע מצוות אלו לאחרות. הנביא ירמיהו קורא לעם יהודה להפסיק להשלות את עצמו כאילו היותו ספון בירושלים מהווה ביטוח לאי חורבנה. בשל העובדה כי בית המקדש הפך להיות מערת פריצים, ובשל כך הוא ייחרב. הוא מפנה את העם לחורבן שילה – ואף שם היה משכן במשך 369 שנים, ואף הוא חרב בשל שחיתותם של בני עלי. מכאן נובעים דברי הנביאים בכל אתר ואתר על סדר בו יש להתייחס לתורה – הקדמת הצדק המוסרי ושמירת המצוות למצוות העלייה אל הקודש והבאת הקורבן. סדר זה אינו בא להוריד חס ושלום ממעמד העבודות לפני ה', כי אם להעלותו ולהדגיש כי מדובר בבניין קומה שניה ושלישית של דבר ה', בראש ההרים, במקום אשר יבחר ה'. אנו תרים באופן מתמיד אחר דרכים לחידוש העבודה ולבניין בית המקדש. ישנן יוזמות נפלאות של חידוש הזיקה והקשר למקום הקודש. קבוצה נפלאה החלה בסיבוב השערים, למען דעת שאין אנו מפקירים את מקום מקדשנו כי אם חבוקים ודבוקים בו, ולא נכנסים אליו מפני קודשו ולא מפני היותו שייך חס ושלום לזרים: מכון המקדש מקרב את הבאים בשעריו להבנת עבודת ה' ומקומה, במקומות שונים עוסקים בלימוד ענייני קודשים וטהרות ומכינים עצמנו ליום השראת שכינה מחודשת בישראל. אשרי עין ראתה זאת ויגדל כבודה ואושרה כשתראה עניינים אלה באים לידי מימוש. עשרת הדברים והיעדר עיניני קורבנות מהם, מלמדים אותנו כי בניין הקודש והמקדש מחייב אותנו להקדים לו את הקומה הראשונה. אין בית המקדש נבנה רק סביב שערי ירושלים כי אם במקום שווקים ורחובות. אין השראת שכינה באה רק מכוחם של המצפים לראותה ומקוננים על היעדרה, כי אם על ידי אלה המפשילים את שרווליהם ומכוננים חברה צודקת ומוסרית יותר. חלק בלתי נפרד מהפעולות להשבת העבודה לדביר קודשנו הוא המאבק הבלתי מתפשר באלימות, בסיוע לנפגעות ולנפגעים ממנה, בהסרת מאירת שפיכות הדמים שפשתה בנו, בנקיות בעינייני כספים וחלוקת המשאבים, ובהליכה נאמנה אחר הכתוב בעשרת הדברים קודם לכל דבר אחר – טוהר האמונה, שמירת השבת הציבורית והפעולות המתמידות לגדולתה והאדרתה, המשכיות הדורות וכבודם, והימנעות מכל הקשור לשפיכות דמים, גזל ממוני וחמדה. בקשת בניין המקדש מבססת את אלה ומכוחם צומחת אל השערים ואל מה שמעבר להם.
ירמיהו הנביא השיב על שאלה זו באומרו "כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עוולה וזבח". ירמיהו הנביא אינו קובע, כפי שרצו מחרפי שם שמים לטעון, כי כלל אין מקום לקורבנות וכי לא דיבר הקב"ה עמנו על דברי עולה וזבח. לו היה טוען זאת, היה נחשב, חס ושלום, לנביא שקר. שכן ריבונו של עולם ציווה אותנו על לא מעט דרכי עבודה והקרבה לפניו. הניסיון לתלות בירמיהו ובנביאים אחרים יהדות אחרת, לא רבנית ולא "פולחנית" הוא ניסיון של הבל, שכן בד בבד עם מאבקם על טיהור הקורבנות הם קראו לקדושת הקודש והמקדש ולשיבת העבודה לשם. ירמיהו הנביא מביא את דבר ה' המדגיש כי יש להבחין בין מה שנצטווינו עליו ביום צאתנו מארץ מצרים לבין מה שנצטווינו עליו מאוחר יותר. הבחנה זו אינה היסטורית בלבד כי אם הוראה לביצוע – כשם שהוקדמו במתן תורה ההיסטורי ענייני עבודה זרה, שבת, כיבוד הורים ומצוות שבן אדם לחברו – כך עלינו להקדים בביצוע מצוות אלו לאחרות. הנביא ירמיהו קורא לעם יהודה להפסיק להשלות את עצמו כאילו היותו ספון בירושלים מהווה ביטוח לאי חורבנה. בשל העובדה כי בית המקדש הפך להיות מערת פריצים, ובשל כך הוא ייחרב. הוא מפנה את העם לחורבן שילה – ואף שם היה משכן במשך 369 שנים, ואף הוא חרב בשל שחיתותם של בני עלי. מכאן נובעים דברי הנביאים בכל אתר ואתר על סדר בו יש להתייחס לתורה – הקדמת הצדק המוסרי ושמירת המצוות למצוות העלייה אל הקודש והבאת הקורבן. סדר זה אינו בא להוריד חס ושלום ממעמד העבודות לפני ה', כי אם להעלותו ולהדגיש כי מדובר בבניין קומה שניה ושלישית של דבר ה', בראש ההרים, במקום אשר יבחר ה'. אנו תרים באופן מתמיד אחר דרכים לחידוש העבודה ולבניין בית המקדש. ישנן יוזמות נפלאות של חידוש הזיקה והקשר למקום הקודש. קבוצה נפלאה החלה בסיבוב השערים, למען דעת שאין אנו מפקירים את מקום מקדשנו כי אם חבוקים ודבוקים בו, ולא נכנסים אליו מפני קודשו ולא מפני היותו שייך חס ושלום לזרים: מכון המקדש מקרב את הבאים בשעריו להבנת עבודת ה' ומקומה, במקומות שונים עוסקים בלימוד ענייני קודשים וטהרות ומכינים עצמנו ליום השראת שכינה מחודשת בישראל. אשרי עין ראתה זאת ויגדל כבודה ואושרה כשתראה עניינים אלה באים לידי מימוש. עשרת הדברים והיעדר עיניני קורבנות מהם, מלמדים אותנו כי בניין הקודש והמקדש מחייב אותנו להקדים לו את הקומה הראשונה. אין בית המקדש נבנה רק סביב שערי ירושלים כי אם במקום שווקים ורחובות. אין השראת שכינה באה רק מכוחם של המצפים לראותה ומקוננים על היעדרה, כי אם על ידי אלה המפשילים את שרווליהם ומכוננים חברה צודקת ומוסרית יותר. חלק בלתי נפרד מהפעולות להשבת העבודה לדביר קודשנו הוא המאבק הבלתי מתפשר באלימות, בסיוע לנפגעות ולנפגעים ממנה, בהסרת מאירת שפיכות הדמים שפשתה בנו, בנקיות בעינייני כספים וחלוקת המשאבים, ובהליכה נאמנה אחר הכתוב בעשרת הדברים קודם לכל דבר אחר – טוהר האמונה, שמירת השבת הציבורית והפעולות המתמידות לגדולתה והאדרתה, המשכיות הדורות וכבודם, והימנעות מכל הקשור לשפיכות דמים, גזל ממוני וחמדה. בקשת בניין המקדש מבססת את אלה ומכוחם צומחת אל השערים ואל מה שמעבר להם.