(י) וַיֹּאמֶר ה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: (יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:
(פרק יט)
האלשיך הקדוש עומד על כך שכדי לזכות למעמד הנשגב ש"יֵרֵד ה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי", צריכה להיות "הכנה גדולה"; והכנה גדולה זו היא קודם כל פנימית ואחר כך חיצונית:
לא יעשו מהוראות חצוניות ככיבוס בגדים ועיטוף לבנים, כי אם לקדש עצמם בפנים תחלה ואחר כך בחוץ. וזהו וקדשתם - את עצמם - היום ומחר, להכשיר לבבם בתשובה פנימית, ואחר כך וכבסו שמלותם.
קלה ביותר היא מלאכת "כיבוס בגדים ועיטוף לבנים", אך אין היא העיקר ולא מעשה ההכנה הראשון שצריכים ישראל לעשות בקרבתם לפני ה. העיקר הוא ההכנה הפנימית - הכשרת הלב בתשובה פנימית. זאת ההוראה שנותן ה למשה עבור ישראל - "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". קודם כל קדושה פנימית ואחר כך כיבוס שמלות חיצוני.
האלשיך הקדוש רואה בהדרכה זו גם הדרכה לדורות כיצד מקרבים לבבות אנשים רחוקים לה. כך הוא כותב:
הנה למדנו יתברך דרך המיישר את עם הארץ לקרבם אליו יתברך. והוא, כי לא יתחיל ללמדם הוראות חצוניות, כבגדים לבנים ומכובסים, כפרושים. רק תחלה יתחיל בקדושה פנימית מנפש ועד בשר ואחר כך בחצוניות. וזהו וקדשתם וכו, ואחר כך וכבסו שמלותם.
לדעת האלשיך הקדוש, הדרך לקרב רחוקים היא קודם על ידי הוראות הקשורות לקדושה הפנימית, ורק לאחר מכן יש "ללמדם הוראות חצוניות".
הדרכה נוספת לקרוב רחוקים כותב האלשיך הקדוש:
שנית, שלא יקוה ולא ייחל עד יבא העם לדרוש ממנו דרך ה. כי אם, הוא הלוך ילך אליהם ללמדם וזהו אומרו לך אל העם וקדשתם וכו.
על מנת לקרב רחוקים יש לנקוט יוזמה, להיות פעיל, ו"לא יקוה ולא ייחל עד יבא העם לדרוש ממנו דרך ה". רמז לכך מוצא האלשיך הקדוש בהוראה למשה "לֵךְ אֶל הָעָם".
שלישית, כי לא יאמר המוכיח ומיישר, אדרוש ואודיע הדבר ברבים, והשומע ישמע, והחדל יחדל, רק תחלה ברבים ואחר כך לכל אחד, וזהו והגבלת וכו השמרו וכו, לשון רבים, ואחר כך דבר לנוכח אחד לאחד, לאמר לו, לא תגע בו יד וכו.
חשיבות נודעת לדרשות לרבים אך לא די בהן. "המוכיח ומיישר" אינו יכול להסתפק בדרשה לרבים "והשומע ישמע, והחדל יחדל". הדרשה לרבים היא השלב הראשון, אחר כך חייב להגיע שלב הדיבור האישי. הדרכה זו לומד האלשיך הקדוש מההתראה לישראל הפותחת בלשון רבים ("הִשָּׁמְרוּ") וממשיכה ללשון יחיד ("לֹא תִגַּע בּוֹ יָד") [יש לשים לב שהאלשיך הקדוש מבין שהפועל "תִגַּע" הוא בנוכח, כאילו כתוב "לא תגע בו ביד" כהוראה לכל יחיד ויחיד].
אם כן, מהוראה לשעה למד האלשיך הדרכה לדורות.