"וכל העם רואים את הקולות" מופיע בתיאור מעמד הר סיני שבפרשתנו, ובעל ה"תורה תמימה" מעלה את התהייה המתבקשת: "דבר השייך לחוש השמיעה, לא ייתכן לייחס לחוש הראיה". הקולות אמורים להישמע. כיצד אם כן יכול העם לראותם?.
תשובות רבות ניתנו על-ידי הפרשנים:
אברבנאל אמר שיש להבין את המלה "את" במשמעות של "עם", כמו במקומות אחרים בתורה, וכוונת המלים: "רואים את הקולות ואת הלפידים" היא, שראו עם הקולות, את הלפידים. פירושים דומים מסבירים, שכשנאמר: "רואים את הקולות", הכוונה ששמעו את הקולות וראו את התופעות שנלוו לקולות, כמו הברד והאבנים (רשב"ם), או האש (רבינו בחיי), או ששמעו את קול ה' ברעמים וראוהו בברקים (ילקוט שמעוני).
יש המפרשים את הראיה במשמעות של הבנה, כמו רבינו בחיי: "ראיה זו עניין של השגה, וכן 'ראה ריח בני כריח השדה'" – כשם שאי אפשר לראות את הריח, כך גם הקול לא נראה אלא ניתן להבנה. באופן דומה מסביר ה"חזקוני": "אפילו בדבר שאינו נראה אבל ידוע שהוא כן הוא, נופל לומר לשון 'ראיה'". כלומר, הראייה היא הידיעה או ההבנה, כמו – "וירא העם כי בושש משה", הרי אי אפשר לראות שהוא לא בא, אלא הבינו, ידעו שבושש משה לבוא. כך גם ספורנו: "כמו 'ולבי ראה' – התבוננו בעניין הקולות".
מפרשים אחרים מדברים על ראיה ממש, אך מסבירים שמה שהם ראו אלו דברים שלא כדרך הטבע, אלא כדברי "העמק דבר": "דבר נשגב ונעלה בקודש". ה"כלי יקר" אומר, שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה מיד נתגשם והיה בו ממשות, עד שהיו רואים באוויר את האותיות פורחות, וכאילו היה הכל כתבו לפניהם. אותם קולות שנשמעו, ראו בעיניהם בצורת אותיות. לסיכום, או שמפרשים את הראיה כהשגה, או שזו ראיה ממש את האש שהתלוותה לקולות, או את האותיות הפורחות באוויר.
לדעתי, ניתן להסביר את המעמד במונחים של תפיסה על-חושית, מתוך הפרפסיכולוגיה המודרנית. לרבים קורה, שנזכרו באדם שזמן לרב לא חשבו עליו, ולפתע, באותו רגע הוא מתקשר. בדרך כלל איננו מקדישים לכך תשומת לב מיוחדת, אלא במקרים יוצאי-דופן. כמו למשל, בחלום המתגשם לפרטי פרטיו. תופעות כאלה נכללות בתחום התפיסה העל-חושית, הכוללת: טלפתיה, ראית העתיד, ראית נסתר וראית עבר, והן נחקרות ע"י מדענים בצורה מבוקרת בתנאי מעבדה. נבדקים מתארים את מה שהם רואים ב"עיני רוחם" כאשר הם נמצאים בחדר אטום, או בזמן חלימה, והתיאורים מתאימים למציאות. התוצאות של ניסויים אלו הראו בצורה מובהקת מבחינה סטטיסטית, שיש השגת אינפורמציה שלא בעזרת החושים.
נראה לי שיתכן שזה מה שהתרחש במעמד הר-סיני. ניתן לומר, שיש כאן גילוי של אותה תפיסה על-חושית, טלפתית. שהרי, הקב"ה אינו גוף, והמסר שהוא רוצה להעביר לעם ישראל יכול להיות מועבר ללא עזרת החושים אלא בעין רוחנית או באוזן הרוחנית. אין בשפה שלנו מלים המתארות השגת אינפורמציה בדרך זו, ומכאן השימוש בעירוב קטגוריות של שמיעה וראיה.
אין הסבר מדעי לתפיסה העל-חושית, אולם לדעתי, ההסבר הפשוט הוא קיומה של נשמה. הנשמה מקושרת באיזשהו אופן לאדם כגוף כשהאדם בחיים, אך קיומה אינו תלוי בגוף, והיא ממשיכה להתקיים לאחר מותו. הנשמה משוחררת מהמגבלות הפיסיקליות של חלל וזמן. כך יכולים לבוא לידי ביטוי בנשמה כוחות של השגת יידע שלא בעזרת החושים, תוך מה שנקרא בפרפסיכולוגיה המודרנית "תקשור" ישיר עם ישות רוחנית אחרת.
הרמח"ל, שהעיד על עצמו כי הוא מתקשר עם נשמות, כותב: "וזה נקרא ראית הנשמה, שאין ראייתה כראיית הגוף, שאין ראייתה כראית העיניים". יש כאן ראיה טלפתית.
במעמד הר סיני היו בני ישראל ברמה רוחנית כה גבוהה, שהתעלו מכבלי הגוף והעניקו לנשמה את הדומיננטיות, כך שיכלה לתפוס ללא חושים פיסיים את הנאמר על-ידי הקב"ה. אמרו חז"ל: "על כל דבור ודבור ששמעו מפי ה' יצאה נשמתן" (שבת פ"ח), ומסביר המלבי"ם, שהחומר על גופם היווה מסך מבדיל ביניהם ובין הקודש, ולכן "נפשם...התפשטה לגמרי ונפרדה מגופם...וראו בעין הנפשי הפנימי...ואחרי כלות הדיבור חזרה נפשם לגופם...אז ראו בעין בשר". התפיסה העל-חושית, ראיית הנשמה, אינה שייכת לחוש אחד מסוים, אלא כביכול כוללת את חווית כל החושים, בהיותה מעליהם. אולי לזה התכוון אבן עזרא, כשכתב בפירושו לפסוקנו: "כל הרגשות מתחברות אל מקום אחד...בעבור התחברות הרגשות במקום שעל המצח". (מעניין לציין, שהפילוסופיה ההודית מדברת על מרכזי אנרגיה, הנקראים צ'קרות. הצ'קרה האחראית על האינטואיציה ועל התפיסה העל-חושית נקראת "העין השלישית", וממוקמת במרכז המצח).
הכתוב אומר: "רואים את הקולות" ולא "ראו". מסביר הרב אפשטיין ("אש דת"): "להורות לנו שבכל דור ודור קיימת בחינה זו בזעיר אנפין ובפרטות אצל אנשי המעלה, אלא שבמתן תורה זכו כולם לכך".
אנו בתרבות המערבית נוטים ליתר רציונליזציה, אך בהיותנו אנשים מאמינים, שחלק מהשקפתנו הוא, שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, ושהנשמה היא עיקר מהותנו, קל לנו יותר לקבל את הטענה בדבר כוחותיה של הנשמה. עלינו ללמוד לשים לב לכוחות אלה, ולפתח אותם תוך העלאת הדרגה הרוחנית והמוסרית שלנו, וכך נוכל להתקרב לראיית הקולות. כמו שאומר הבעל-שם-טוב, שלעתיד לבוא יהיה גילוי הידע, לא יהיו הסתרים וכיסויים, ויקוים בכל ישראל "העין תראה מה שהאוזן שומעת", אכי"ר.