פרשתנו ממשיכה את סיפור תהליך הגאולה של עם ישראל וממשת את הנאמר למשה בסנה "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". ואל לנו לטעות ולחשוב שבכך הושלמה הגאולה, כי רק בהגיעם לארץ ישראל תושלם גאולת ישראל "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם".
במעמד הר סיני מגיעים בני ישראל לרמה כזו שהם "רואים את הקולות" וכדי להבין מה כוונת התורה במאמר זה שנראה לנו סותר והרי כיצד יתכן שיראו את הנשמע? עלינו להתבונן במשמעות ההבדל בין שני חושים אלו של האדם שגם סותרים וגם משלימים זה את זה – השמיעה והראיה.
כאשר אדם רואה משהו, הוא רואה בבת אחת מכלול כלשהוא. כשרוצים לגרום להבין מכלול שלם למישהו אומרים לו חזור לאחוריך והתבונן, או, הבט נא השמימה. לעומת זאת בשמיעה שומע האדם כל דבר לחוד, בזה אחר זה, שהרי האדם שומע הברה ועוד הברה ולא מילה שלימה.
אם כן, הראיה היא הסתכלות וחיבור למכלול והשגת הפרטים דרך המצאותם בכלל, בעוד שהשמיעה היא הסתכלות והתחברות לפרטים והבנת המכלול כבנוי מפרטיו.
העם מבקשים בתחילה: אנו רוצים לראות את מלכנו, מבקשים שהקב"ה בעצמו ידבר עמם ולא כפי שאמר הקב"ה למשה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" ואין הקב"ה מסכים אלא לאחר שיכנוע של משה.
אזי מגיעים העם בצורה חד פעמית לדרגה שהם "רואים את הקולות", כלומר אין הם שומעים פרט ועוד פרט במנותק מהמכלול, אלא רואים איך כל פרט נכנס למכלול הכללי ולא מפריע ולא נוגד לשני.
אולם אין הם עומדים בכך ומבקשים משה "דבר אתה עימנו ונשמעה ואל ידבר עימנו אלקים פן נמות"; אין הם מסוגלים לקלוט את ראיית הקולות, שכך יהיה כשהקב"ה ידבר, אז מבקשים ממשה שהוא ידבר עמם וכך ישמעו ולא יראו. שאם לא כן ימותו, משום שהאדם באובדן חושים דומה למת בהרגשתו.
גם כיום ישנן שתי נטיות סותרות: נטיה המתמקדת בפרטים, בקוצו של יוד ובהלכה פרטנית בלי לראות ולהתעסק במכלול, בלי לראות איך הכל מתחבר לעבודתו ית'. לעומתם ישנם אלה המתעסקים במכלול ואינם רואים חשיבות בהתעסקות בתילי תילים של הלכות. ושתי הגישות לבדן אינן שלימות, אך צריך עבודה רבה להגיע לאיחודן בלי שאחת תבא על חשבון השניה. (כדוגמת זה, כשבאה הגמ' ומפסיקה באמצע עניין ורוצה להסביר הלכה לעמקה , אומרת "תא שמע", בעוד שהזוהר הקדוש כאשר הוא מבקש להכניסנו לעמקה של התורה קורא לנו ואומר "תא חזי").
העם במעמד הר סיני הגיע למצב של יכולת לראות את הכל במחובר גם אם לא לזמן ארוך וכך יכלו להיות "כולם כאיש אחד", מה שאיפשר להם לראות איך הקול האלקי מתהפך להישמע לכל אחד ואחד כפי יכלתו והבנתו.
רק פעם אחת נוספת הגיע מישהו ליכולת כזו, בערש יצירתו של עם ישראל, לפני עקידת יצחק. כאשר נצטוה אברהם אבינו "לך לך … והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". אך בבא אברהם ויצחק לפני הר המוריה לא מצינו שאומר לו הקב"ה כלום, אלא "וירא את המקום מרחוק" ובמדרש "ראה ענן קשור על ההר" וכן יצחק, כלומר הצליחו הם לראות את מה שהיו צריכים לשמוע.
ובאמת לפני העקידה ישנם שלושה ימים כדוגמת שלושת ימי הגבלה שלפני קבלת התורה. שהרי אברהם, יסודו של עם ישראל, הוא הראשון המצליח להגיע לאיחוד חושים בעבודת ד' וכפי שבמעמד הר סיני המטרה "כי אם ליראה" כך גם "בהר ד' יראה" ולפני הכל ההתבדלות המוחלטת להקב"ה "ונשתחוה ונשובה" – "ויקדו וישתחו", "והשתחויתם מרחוק".
ולאחר שמגיעים לרמה של ראיית הפרטים בתוך המכלול "והעם רואים את הקולות" מבקשים ממשה לדבר עמם כבתחילה ועונה משה "כי לבעבור נסות אתכם לבלתי תחטאו", הקב"ה העלה אתכם (לשון להעלות על נס) וטבע בכם בפנמיותכם את הניצוץ היהודי שגם אם לחוץ אינו נראה, בפנים הוא חי וזורח לאט לאט. כפי שאומר הזוהר שבדור הגאולה "טב מלגו וביש מלבר".