(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: (ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: (ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(פרק יט)
סדר הדברים בפסוק ג היה צריך לכאורה להיות הפוך: ויקרא אליו ה' מן ההר, ומשה עלה אל האלהים; שהרי מסתבר שמשה לא עלה לפני שנקרא על ידי ה' לעלות. כך אכן ביאר ראב"ע בפירושו הקצר:
ומשה עלה - אחר שקראו ה' מן ההר.
לדעת ראב"ע, עלייתו של משה אל ההר היתה רק לאחר קריאת ה'. וכיצד יתבאר סדר הדברים בפסוק שהקדים עלייה לקריאה? כוונת ראב"ע היא לבאר את הדברים בשיטה שהוא נוקט בה פעמים רבות בפירושיו (בעקבות הערבית), וכלשונו בפירושו הארוך כאן:
וטעם ויקרא אליו ה' וכבר קרא אליו ה', כי בלא רשות לא עלה.
אמנם הקריאה מופיעה לאחר העלייה, אך הכוונה ב'ויקרא' היא 'וכבר קרא' דהיינו שביטוי זה מציין פעולה שנעשתה עוד קודם לפעולה שצויינה לפניה. המניע לפירוש זה הוא הסברא "כי בלא רשות לא עלה" - לא יתכן שמשה יעלה בלא שיוזמן על ידי הקב"ה.
לעומת זאת, אור החיים הקדוש מניח שסדר הכתיבה משקף נאמנה את השתלשלות האירועים, ולאור זאת הוא מתעורר לשאול:
צריך לדעת למה עלה משה קודם שיקרא לו ה'?
ברור לו לאור החיים הקדוש שמשה עלה בטרם נקרא לעלות, והשאלה היא מדוע עשה זאת. אמנם, יש לזכור שהגעתם של ישראל להר סיני היתה ידועה מראש. כך אמר לו הקב"ה למשה כבר במעמד הסנה (ג, יב):
וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.
לאור זאת כותב אור החיים הקדוש:
אכן כוונת הכתוב היא, להיות שקדם ה' ואמר למשה בסנה 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה', הוא מראהו כי שם הוא מקום קבלת התורה, אשר על כן בהגיעו שמה עשה משה משפט עבד נאמן, וקדם ועלה אל ההר...
משה ידע שהגעתם אל הר סיני אינה מקרית, ו"כי שם הוא מקום קבלת התורה"; לכן מיד כשהגיעו להר סיני "עשה משה משפט עבד נאמן, וקדם ועלה אל ההר". משה אינו מחכה להזמנה ואינו זקוק לה כלל, כי הוא יודע את רצונו של ה' ולכן הוא מקדים ועולה אל ההר.
אור החיים הקדוש קושר את פסוקנו לפסוק במעמד הסנה, לא רק בתיאור המקום אלא גם בשימוש בלשון "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" (לעומת ההמשך "וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר"):
ואומרו 'אל האלהים', הוא טעם עלייתו, כי מה שייכות בעליה זו, לזה אמר אל האלהים שקדם אצלו מהבורא 'תעבדון את האלהים על ההר הזה'.
הביטוי "אֶל הָאֱלֹהִים" נועד לבאר את "טעם עלייתו" של משה, מדוע הוא עלה"אֶל הָאֱלֹהִים"? כיון "שקדם אצלו מהבורא 'תעבדון את האלהים על ההר הזה'".
אמנם יש להדגיש, שאין כוונתו של אור החיים הקדוש להצדיק את עלייתו של משה בדיעבד על ידי מציאת ה'רשות' לעלות; אור החיים הקדוש סבור שחובתו של משה כ"עבד נאמן" היתה להקדים ולעלות. כך הוא ממשיך וכותב:
לזה אם היה מתעכב עד שיקרא ה' אליו, יֵרָאֶה התרשלות ומיעוט חשק בדבר, לזה תיכף קדם והכין עצמו ועלה, וזולת מה שקדם לו במאמר ה' תעבדון את האלהים לא היה עולה אל ההר...
הקב"ה הודיע למשה במעמד הסנה "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"; ולכן אין זו התפרצות ח"ו כלפי מעלה ("וזולת מה שקדם לו במאמר ה' תעבדון את האלהים לא היה עולה אל ההר"). מאידך, אם יחכה להזמנה לעלות "יֵרָאֶה התרשלות ומיעוט חשק בדבר". אולם משה הוא "עבד נאמן" ולכן מילא חובתו ו"תיכף קדם והכין עצמו ועלה".
יתרה מזו: לדעת אור החיים הקדוש, דווקא זריזותו של משה היא שגרמה לקריאת ה' אליו:
ויקרא אליו ה' - פירוש כשקדם הוא ועלה, תיכף קרא לו ה'. ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה ומעיר על הדבר, והוא מאמרם ז"ל 'באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא', והוא סוד אומרו (בראשית ב, ו): 'ואד יעלה מן הארץ והשקה - מלמעלה - את כל פני האדמה'.
הפנייה האלוהית מלמעלה אינה באה לחלל ריק, אלא דווקא לאדם שמקדים ומעורר על הדבר ("בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה ומעיר על הדבר"). אילו היה יושב משה בחיבוק ידיים ומצפה שהקב"ה יקרא לו, מסתבר שלא היה זוכה לעלות אל האלהים. אך, כאמור, משה היה זריז ונשכר, והקדים ועלה אל האלהים, ולכן זכה ל"וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר".
אור החיים הקדוש גם מוצא בדרך רמז את "שביעות רצונו" של הקב"ה מזריזותו של משה: וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר.