ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. [...] וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה.
רש"י במקום אומר: ויצא - לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה...
עלינו להבין כי היות ויצחק אבינו עדין נמצא במקום אשר ממנו יצא יעקב, אי אפשר לומר שיציאתו של יעקב משם משאירה אותו פנוי מהודו, זיוו והדרו. מה גם, שכדי שיציאת צדיק תעשה רושם, זה אך ורק כאשר אנשי המקום מודעים לערכו. הרושם, הוא למעשה החלל הריק הנשאר כאשר מרימים את החותם, התשליל, כביכול, של ההוד הזיו וההדר. היות ויעקב ברח שדה ארם, כפי שנאמר בפסוק הפותח את ההפטרה, אין יציאתו מן המקום יציאה מפוארת. הוא אינו יוצא כביכול כבן מלך ההולך להביא את כלתו מהמדינה הסמוכה. סוף הפסוק, וילך חרנה, מגלה לנו את המתח השורר כאן. כשיעקב מברך את יעקב, הוא פותח בציווי: לא תקח אשה מבנות כנען; קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח-לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. ורק אחרי זה הוא מוסיף: וא-ל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את-ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגורך אשר-נתן אלקים לאברהם. ועוד שלוש פעמים מדגישה התורה את היעוד הזה של נסיעתו של יעקב: וישלח יצחק את יעקבו וילך פדנה ארם... וירא עשו וגו ושילח אותו פדנה ארם... וישמע יעקב אל אביו ואל-אמו, וילך פדנה ארם.
אבל כשרבקה מדברת עם יעקב אחרי שהוגד לה את-דברי עשו בנה הגדול, היא אומרת לו: ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח-לך אל לבן אחי, חרנה. כמובן, פדן ארם וחרן הם אותו המקום. חרן נמצאת בפדן ארם כמו שהרצליה היא בשרון. אבל היעד הוא שונה: כשהיעד הוא פדן ארם, מטרת הנסיעה היא לקיים את הברכה של "לך ולזרעך אתך" ; וכשהיעד הוא חרן, מטרת הנסיעה היא לברוח מכעסו של עשו.
ונראה אם כן שלמרות שבהתחלה כונתו של יעקב היתה לשמוע אל אביו, ובתוך כך לשמוע גם אל אמו (לכן יש טעם מפסיק בין "אל-אביו" ובין "ואל-אמו") כי חרן היא בתוך פדן ארם, לסופו של דבר פקודת אמו היא שמתגברת, ובפועל יציאתו מבאר שבע היא ללכת חרנה, וכאמור "ויברח יעקב שדה ארם". יציאה כזאת אינה אמורה לעשות רושם כי כביכול לא בהיותו צדיק הוא יוצא שהרי הוא בורח, וכדברי המדרש יראתו מעשו כאילו מתגברת על יראת שמים, כי מי שיש לו יראת שמים לא שייך אצלו יראה מבשר ודם. כמובן שהוא צריך לנקוט באמצעי הגנה מתאימים, משום לא תסמוך על הנס, אבל היראה היחידה ההולמת את זהותו של הצדיק, היא יראת השם. וכאן, המטרה הארצית של "וילך חרנה" מפני הסכנה, עולה על על המטרה העליונה של הקמת התולדות אשר מהן ייבנה עם ישראל. משום כך, חשוב לנו לדעת שבכל זאת יציאתו של הצדיק מן המקום עשתה רושם, כי לא מדובר בזיוו, הודו והדרו של הצדיק, אלא בהודה, זיוה והדרה של העיר.
וכדי לתקן את ענין יעודו של יעקב, להחזיר אותו אל היעוד המקורי שהוא פדן ארם, אומר לו הקב"ה במראה הסולם: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה, ובזרעך." שלוש פעמים חוזר הפסוק על "זרעך", וכן מסיים הפסוק הראשון של ההפטרה, למרות שלכתחילה נראה כי "ברח יעקב שדה ארם", זה היה רק כדי שיעבד ישראל באשה ובאשה שמר. אף על פי ששם ישראל הוא יקבל רק בשובו מפדן ארם עם הזרע שהובטח לו "והיית לקהל עמים", כל אחד משבטי ישראל הוא בבחינת עם ישראל בפני עצמו, כאשר המטרה היא באמת לבנות את מה שיהיה בית ישראל, הוא כבר שייך לזהות הזאת ולמפרע הנביא מגלה שהבחינה של "לעבדה ולשמרה" מתקיימת ביעקב. את השם, הוא יוכל לקבל רק בשובו, רק כאשר תתקיים בו תחילת ההבטחה של "לך אתננה ולזרעך" - בחינת ראשית צמיחת הגאולה.