(א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ: (פרק לג)
לדעת רבי אברהם סבע בפירושו "צרור המור", תחילת פרשתנו, פרשת וזאת הברכה, קשורה לסופה של הפרשה הקודמת, פרשת האזינו. פרשת האזינו מסתיימת בפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". ומיד לאחר מכן מתחילה פרשתנו: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". כותב "צרור המור":
"וזאת הברכה. לפי שאמר למעלה "ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל", וכמו שכתבתי, דבר זה זר מאד, שבני ישראל חטאו וגרמו למשה לחטוא, כאומרו "ויתעבר ה' בי למענכם" (דברים ג, כו), והם נכנסו לארץ, והוא נשאר חוצה לארץ. ואחר שזה כן, היה ראוי למשה שֶיִּטֹּר להם איבת עולם, וְלִמְעָט שלא יברכם, אחר שהם גרמו לו שלא יכנס לארץ. לזה סמך לכאן "וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא-להים את בני ישראל" הנזכרים, אשר גרמו לו כל זאת. להורות שהיה רועה נאמן, ומניח צרכי עצמו בשביל צרכי ישראל. וזה מצד קדושתו, ולזה קראוֹ בכאן "איש הא-להים", מה שלא קראוֹ בכל התורה כולה, לרמוז שהיה איש א-להים קדוש עובר על פשע".
בסוף פרשת האזינו מוזכרת העובדה שמשה לא ייכנס לארץ בעוד שבני ישראל ש"חטאו וגרמו למשה לחטוא" ייכנסו לארץ. "דבר זה זר מאד" והיה עלול לגרום למשה "שֶיִּטֹּר להם איבת עולם, וְלִמְעָט (=ולכל הפחות) שלא יברכם, אחַר שהם גרמו לו שלא יכנס לארץ". לכן פרשתנו מתחילה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – למרות הכל, משה מברך את ישראל. משה הוא רועה נאמן, והוא "מניח צרכי עצמו בשביל צרכי ישראל".
מעשה זה של משה מעיד על קדושתו, ולכן דווקא כאן נקרא משה בתואר המיוחד "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" – "לרמוז שהיה איש א-להים קדוש עובר על פשע".
נאמנותו של משה להנהגת עם ישראל באה לידי ביטוי כבר בשעה שנגזרה הגזרה שלא ייכנס לארץ. ממשיך "צרור המור":
"וכיוצא בזה תמצא, שכשנגזרה עליו גזֵרת "לכן לא תביאו את הקהל הזה" (במדבר כ, יב), סמך מיד "וישלח משה מלאכים" (שם פסוק יד). להורות על מעלתו וקדושתו, שבכל זאת לא נמנע מלהשתדל בצרכי ישראל, אף על פי שהם גרמו לו כל זה".
לאחר מעשה מי מריבה מופיעה הגזרה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (במדבר כ, יב-יג). מיד לאחר מכן בפסוק הבא (פסוק יד) מופיעה פעולת הנהגה שעושה משה: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם... ". לא מתואר כעס של משה, לא מתוארת "שבירת כלים", אלא מתוארת השתדלות נוספת בצרכי ישראל "אף על פי שהם גרמו לו כל זה". מעשיו של משה מורים על "מעלתו וקדושתו".
"וכן בכאן "וזאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל", הגורמים לו שלא יכנס לארץ, ונאמר לו בשבילם "ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל". וזה קישור נפלא לזאת הפרשה".
יש "קישור נפלא" בין סוף פרשת האזינו ששם מוזכר שמשה לא יבוא אל הארץ לבין תחילת פרשתנו שמשה מברך את ישראל "הגורמים לו שלא יכנס לארץ". זוהי מעלתו של "מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים".